ג'ני טוקרב מקולקלת. ולא בגלל מחלת הסרטן שנוגסת בגוף שלה, היא מקולקלת בגלל שהיא גורמת למחלה הזאת להראות כמעט כיפית. נשמע משוגע, אבל כנסו לערוץ היוטיוב שלה ותיווכחו. בסרטון לכבוד יום האהבה, טוקרב רוקדת לצלילי השיר Don’t Worry About a Thing של בוב מארלי ומונה 10 יתרונות שבאים עם הסרטן: "יתרון מספר אחד הוא רישיון לקנאביס רפואי, תחשבו כמה תל אביבים מקללים אותי עכשיו", היא אומרת למצלמה, "אפשר ככה בערב, בסתלבט, לעשן ולחלום על העתיד". זה לא הגראס שמדבר מהגרון שלה, זה האישיות. היא מסבירה כמה סרטן עוזר למשפחתיות, לזוגיות, חסכוני בזמן ובמוצרי טיפוח לשיער ועוד. אפשר לקרוא לזה מקולקלת או אופטימית בדרך כמעט מעוררת אי נוחות. חולי סרטן וקרובים להם עשויים להתרגז על רוח הפוליאנה שלה כלפי המחלה, על כל שלבי הכאב, הקמילה והקושי שבדרך, אבל זאת ג'ני טוקרב.
סרטן השד דרגה שלוש היא לא מחלה כרונית שאפשר לחיות איתה. חייבים להילחם בה, אחרת היא מנצחת. ניתוח, כימותרפיה, כאבים, נשירת שיער, חוסר תיאבון, תשישות – זאת נקודת הפתיחה. טוקרב החליטה להכניס פנימה מצלמה. וזה עזר לה. "זה מה שאני רוצה למסור לעולם: הנה אני חולה ואני נראית טוב. לא אחרי שניצחתי. הנה אני בלי שיער, בלי גבות, יש לי תופעות לוואי ואני ממשיכה ליהנות מהחיים. גם בתוך המחלה את יכולה למצוא את המקום שלך".
גם אם לא זוכרים בדיוק, אנחנו מכירים את ג'ני טוקרב (31) מהעונה הראשונה של "האח הגדול". היא גם התמודדה על כתר מלכת היופי ב-2008, קטפה קמפיינים בינלאומיים כדוגמנית והייתה חלק מה"בכיפיות" לצד דודו ארז בתכנית "לילה בכיף". טוקרב תכננה להיצרב בתודעה הציבורית ככוכבת, וכמעט הדחיקה את הסימנים שאמרו שהדרך שלה הולכת להיות הרבה יותר מסובכת. לאחר שנולדה וגדלה ברוסיה, בגיל 15, אחרי שההורים שלה התגרשו ואמא שלה התאהבה בגבר יהודי, היא הגיעה לישראל ונחתה בכפר סבא. ואז היא חטפה את המכה. "העלייה לארץ הייתה המשבר הכי גדול בחיים שלי", היא אומרת, "חשבתי שאני האדם הכי מסכן בעולם. את בגיל הנעורים, משאירה מאחור את החבר הראשון ואת כל החברים. לא ידעתי את השפה, לא הבנתי מה קורה פה. ראיתי את אימא שלי, אישה עם תואר שני, עובדת בניקיון. לא הבנתי למה זה מגיע לה. ובדיוק אז היא חלתה בסרטן. בן הזוג שלה עזב, היא נשארה עם ילדה ועם שלושת אלפים שקל שהלוותה מחברה. אני זוכרת אותה מדברת עם הבנק ומסבירה להם שעוד רגע היא תבריא ורק אז תוכל להחזיר כסף". מבחינה בריאותית, ג'ני לא התעכבה יותר מדי לגבי המשמעות של הסרטן לגביה. ואולי העדיפה להדחיק.
חמש שנים מאוחר יותר, בגיל 22 החליטה לעשות את בדיקת הנשאות. "מצאו שיש לי את הגן BRCA1, מה שאומר שהסיכוי שלי לחלות בסרטן השד והשחלות הוא בערך 70 אחוז. הרופאים לא אמרו שאפשר למנוע את המחלה ובעיקר הסבירו שאני צריכה למהר לעשות ילדים. קיבלתי את הפצצה אבל לא כל כך ידעתי מה לעשות עם זה. הייתי במעקב של בדיקות, שמרתי עת תזונה נכונה, עשיתי ספורט והמשכתי את חיי".
הכל התנהל בדיוק כפי שתיכננה. "לקחתי את זה כאילו אמרו לי שאני חולה בשפעת. הלכתי לבדיקות וזהו", משחזרת טוקרב, "גם כשהכרתי את בעלי וסיפרתי לו הוא לא ייחס לזה חשיבות. התרכזתי בלבנות את הקריירה שלי. הבנתי שכדי להתקדם בעולם הזה אני חייבת לעבוד בחו"ל, נסעתי לדרום אפריקה, עשיתי קמפיינים להאד אנד שולדרס, ג'נרל אלקטריק ועוד לקוחות גדולים. המשכתי לעבוד באירופה ובמיוחד באיטליה. הייתה לי קריירה מוצלחת והתחלנו לחשוב על ילדים. הפסקתי לקחת גלולות ואז בום".
מרפדים אותך במלא כדורים, אני לא מסכימה לקחת אותם
כבר בביוץ הראשון היא היתה בטוחה שהצליח להם. "חודש שאחרי שהפסקתי גלולות הרגשתי חום בחזה וחשבתי שזה זה", היא נזכרת, "אמרתי לבעלי 'ידעתי שלא תהיה לנו בעיה', החזה התנפח, סממנים של הריון. לא הספקתי לעשות בדיקת הריון כי נסעתי למילאנו ומשם לטיול שורשים עם אימא שלי ברוסיה, ושם פתאום הרגשתי גוש בחזה. לא נלחצתי, אבל ידעתי שזה סרטן. חשבתי שאני בהריון ובמקום תינוק קיבלתי סרטן. אלוהים היה נחמד איתי". לג'ני יש נטייה לצחוק במקומות הלא נכונים, גם ברגע הדרמטי הזה היא פורצת בצחוק רועם. עם חזרתה לארץ עשתה ביופסיה ואז הגיעו התוצאות: "הרופא נתן לנו את הזבנג של החיים, 'יש לך סרטן, ולא רק סרטן אלא סרטן בדרגה 3'. זה סרטן מסוג טריפל נגטיב שהוא ממאיר מאוד ומגיב רק לטיפולים אגרסיביים. בעלי היה בהלם טוטאלי ואני כבר לא קלטתי כלום, לא זכרתי איזה סוג סרטן יש לי, מה השלבים הבאים, כלום. באותו הערב היו לנו כרטיסים להצגה ואמרתי לו 'הולכים להצגה, לא הביתה לבכות. החיים ממשיכים'".
אחרי ההלם הראשוני טוקרב התחילה לחפש מידע וגילתה בור גדול. פה גם נולד הפיתרון של ג'ני, זה שגורם לה לחייך גם שלושה חודשים לתוך הטיפול האגרסיבי. "לא ידעתי שלרופא שמטפל בחולי סרטן קוראים אונקולוג, לא ידעתי כלום, הרגשתי שאני חייבת לשתף אנשים בחיפוש כדי לייצר מודעות. לא הבנתי איך ייתכן שידעתי שאני נשאית ובכל זאת הגעתי לסרטן בדרגה 3".
איך זה קרה באמת, את אמורה להיבדק כל חצי שנה, זה לא מספיק?
"בדיעבד הבנתי שבבדיקה הקודמת היו ממצאים ראשוניים, אבל לא שמו לב, אף אחד לא התייחס לזה והזניחו את זה, המידע לא הגיע אלי".
את חושבת לתבוע?
"כרגע אני מתמקדת בלהבריא. אבל זה מאוד מבאס אותי, אם היינו עולים על זה באותו שלב יכולתי פשוט להיפתר מזה בניתוח. תוך חצי שנה זה גדל לארבעה סנטימטר. אני חושבת שנקודת השבר הכי גדולה הייתה אחרי כששמעתי כמה חוות דעת אצל אונקולוגיים ואחת מהם אמרה לנו 'אתם רוצים לשמוע את האמת?', מה תגידי לה? לא? היא אמרה שאנחנו במרוץ של זמן. בכיתי כמו שלא בכיתי בחיים, לקחו לי את התקווה".
בכל רכבת ההרים הרגשית הזאת טוקרב לא שיתפה את אמא שלה. "זאת היתה מועקה גדולה ולא רציתי לפגוע בה", היא משחזרת, "בסוף סיפרתי לה, היא פרצה בבכי וזה הכאיב לי הכי הרבה. היא אמרה שזה חלום הכי שחור שהתגשם לה, פחדתי בדיוק מהתגובה הזאת, אבל השחרור היה כל כך טוב".
באיזה שלב הבנת שאת רוצה לשתף אנשים נוספים?
"לפני המחלה היה לי בלוג שהתעסק באופנה וטיפים לדוגמניות. ידעתי שזו פלטפורמה חשובה לטיפים ולמשוב, וכך החלטתי לתעד את התהליך. הבנתי שאסור להחזיק בפנים. בשיתוף הזה גם חסכתי מעצמי שאלות מיותרות מאנשים שלא מבינים למה אני הולכת עם פאה פתאום. הנה זו אני, תראו, זה מה שקרה לי, אם יש לכם עצה בשבילי אשמח לקבל אותה".
את נורא צעירה, בת 31, זה אכזרי וגם פוגע בפוריות.
"זו גם נקודת שפל. הבנו שבשביל לשמר פוריות צריך להזריק הורמונים שיכולים להאיץ את הסרטן. אבל החלטתי לקחת סיכון, לשאוב ביציות ולהקפיא עוברים. לשמחתי הרופאים שמרו לנו את העוברים שנמצאו ללא הגן".
גם כאן, ברגע המחניק הזה, ג'ני פורצת באותו צחוק רם. אפשר לחשוב שהיא מדברת על הקמפיין הראשון שלה, או על הרגע בו בישרו לה שהיא מתקבלת לאח הגדול. הפאה שקיבלה בתרומה מהאגודה למלחמה בסרטן הולמת אותה מאוד. גם הרזון הקיצוני איכשהו מחמיא לה, ובזכות כשרון לאיפור היא מצליחה לנצל את מעט הריסים והגבות שנשארו לה ולהיראות טוב. קשה להאמין שהאישה הזאת נמצאת בעיצומו של סיבוב טיפולים כימותרפיים שאוכלים לא רק את הסרטן אלא גם כל חלקה טובה בגוף. "אני אדם שדוגל ברפואה טבעית ולכן בהתחלה התנגדתי לכימותרפיה", היא מסבירה, "אבל הבנתי שגידול כזה זה לא משהו שאפשר לקחת איתו צ'אנסים. הכימו מטפל בגידול אבל עושה בעיות בלב ובכליות ובכל המערכת. מרפדים אותך במלא כדורים, אני לא מסכימה לקחת אותם, רק כדור אחד נגד בחילות. זה גם משהו שהיה לי מאוד חשוב להעביר בסרטונים, נכון שהכי קל לקחת תרופות, אבל עם רפואה טבעית ומשמעת עצמית אפשר להתמודד עם הכול".
בסרטון הכימו הראשון את גורמת לזה להראות כאילו הטיפול הזה כמעט חמוד. את מרגישה בנוח עם המסר הזה?
"את הראשון עברתי באמת די בקלות. אחר כך היו לי שלושה ימים די קשים, אחרי הטיפול השני לקחו לי 5 ימים לעמוד על הרגליים והטיפול השלישי היה קשה יותר, הרגשתי תשישות גדולה, חוסר חשק לעשות דברים, הייתי בדאון. לא יכולתי לצאת מהבית. את מרגישה לא טוב, אין תאבון. אחרי הטיפול השני התחלתי לקבל חום כי אין וסת ואת בסוג של גיל מעבר כזה. רציתי להישבר, אבל דווקא הבלוג החזיר אותי לתלם, אין זמן לוותר, צריך להיות חזקה כדי להעביר את המסר".
מה עד מצפה לך מבחינת הטיפול?
"יש לי עוד טיפול בתרופה שנקראת אדריאמיצין שמכונה גם החומר האדום, ועוד שמונה טיפולים לפחות בטקסול, וחודשיים אחרי אני אוכל לעבור ניתוח כריתה ושחזור. זאת אומרת שבסוף יולי ככל הנראה אהיה עם סיליקונים חדשים (צוחקת), בחיים לא חשבתי לעשות הגדלת חזה, זה מבאס אותי. אחרי זה אני מקווה שזה לא יחזור לעולם".
כשהסרטן חזר לאמא שלי כבר שאלתי איפה אלוהים
בין טיפול לטיפול נחתה על טוקרב עוד בשורה איומה, אימה חלתה שוב. "זה חזר בדיוק באותו המקום ובאותו הצד, לפני שבוע היא עברה כריתה ושחזור. הפעם כבר אמרתי איפה אלוהים? לא מספיק? מצד שני אמרתי טוב שזה מרוכז, שנעבור את זה יחד ונבריא ונחזור לשגרת חיים".
האופטימיות העיקשת של טוקרב, שבמבט מהצד נראית מנופחת, יושבת עליה בטבעיות. "כשאומרים לי כמה שאני חזקה, אני מתחילה לעכל שאולי באמת אני טו מאצ' אופטימית, אולי אני מתמודדת יותר מדי טוב, אבל בשבילי זה נורמלי. אני מבינה שהכי מעניין זה לחפש את נקודות השבירה וברור שיש רגעים כאלה, יום או יומיים אחרי טיפול, כשאני במיטה ואומרת למה זה קרה לי, כל כך כואב לי, יכולתי עכשיו להיות במילאנו. אבל אז אני נזכרת שמזל שאפשר לטפל במחלה, ושעוד שלושה ימים ארגיש טוב ואוכל לטייל וליהנות מהשמש. זה החינוך הרוסי נראה לי, תראי את רוסלנה ואת ג'ני מהישרדות, יש לנו חוזק מנטלי".
איך המחלה משנה את החיים?
"אני מתעייפת מהר מאוד, קשה לי לצאת לטיולים רגליים. אני לא יכולה לטוס לחו"ל או לעבוד כמו שעבדתי לפני. אני רגילה להיות משאית שלא נחה לרגע. פתאום קשה לי, אני עייפה נורא. אני צריכה לדעת את הלו"ז שלי, לפנות חמישה ימי התאוששות אחרי טיפול, אני לא יכולה לקבוע מתי שבא לי. אני מבקשת להודיע עד הצהריים אם אני מרגישה טוב ויכולה לקיים את הפגישה. אני לא יכולה לדגמן בחו"ל. זה אפילו לא השיער שמונע, אני חושבת שבלי שיער דווקא מיוחד. נשרו לי הריסים, בטקסול נושר הכל. גם למטה אין כלום, חלק יותר מהראש. הייתי בנקודה הכי טובה בקרירה שלי וזה עצר לי אותה. וגם הבאת ילדים, הייתי מוכנה ופה מישהו מחליט בשבילי. זה מעצבן. גם הריון בעתיד יכול להיות טריגר למחלה, והידיעה שאצטרך כל החיים להיות במעקב ושהמחלה לא תעזוב אותי אף פעם מפחידה נורא".
מה זה עשה לזוגיות שלך?
"זה חיבר אותנו והוכיח לי כמה טל, בעלי, לצדי ואוהב אותי. עצוב לי כשאני שומעת שתוך כדי התהליך הנוראי הזה יש נשים שמתגרשות כי הבעלים לא יכולים לעמוד לצדן. אני מרגישה כל כך לא מינית עכשיו, אבל בעלי אומר לי שהוא לא חושב שהיופי שלי אבד, גם כשאני מסירה את הפאה והאיפור הוא אומר לי שהוא אוהב אותי ככה. פעם אחת העוקבות שלי כתבה שהיא הכי מפחדת שהיא תצטרך להסתובב ליד בעלה בלי שיער. כתבתי לה 'אני הייתי דוגמנית, יופי זה כלי עבודה שלי ותראי איך אני מצטלמת בלי פאה ובלי איפור'. אני מטפחת את עצמי, אני כן רוצה להראות טוב, אני עדיין אישה".
את אוהבת את עצמך עכשיו כשאת מביטה במראה?
"כמובן שפחות, בלי גבות ובלי שיער ואני חיוורת, אבל זה זמני. אני מרגישה טוב? יופי. אני יודעת שאם ארצה לצאת מהבית ולהראות טוב יותר – יש מה לעשות. טריקים פשוטים שכל אחד יכולה לעשות בבית. לפעמים אני מתגעגעת לשיער שלי. זה אמנם חיסכון, אני רואה את כל המוצרים שהייתי קונה ואני אומרת וואו. והיום מקלחת זה דקות. בלי לחפוף. יש יתרונות".
את מגיעה מעולם היופי וסרטן זה משהו מכוער מאוד.
"היה מפחיד לאבד את השיער, לקח לי זמן לקבל את זה, אבל לא יכולתי לוותר על הטיפולים. עובדה, הם עוזרים, הגידול שלי התכווץ וחזר להיות בגודל סנטימטר אחד. התופעה הנוראית ביותר היא העייפות. מי שלא שם לא מבין שגם הליכה של עשר דקות יכולה למוטט אותך. הלב דופק במהירות, אחת מתופעות הלוואי של הכימו היא הרס שריר הלב. הכליות, הרס כללי שקורע את הגוף. תרופה נוראית. זו מחלה אכזרית, לכן חשוב להיבדק ולהיות עם יד על הדופק, ולדעת שאם חס וחלילה חלית – החיים לא נגמרים כאן. אפשר להבריא מזה ואפילו ליהנות מהחיים תוך כדי הטיפולים".
"כשהייתי באח הגדול חשבנו שאף אחד לא צופה בתוכנית"
טוקרב נאלצה לוותר על עולם הדוגמנות בינתיים, ובינתיים בחרה לדגמן את הסרטן שלה, על אף המחיר התדמיתי שזה עלול לגבות ממנה. למרות שהיא מנהלת עם בעלה טל סנדרוני (44) עסק לפרסום במדיות החברתיות ויודעת היטב שכל מה שעולה לאינטרנט נשאר שם, היא לא מפחדת להפוך למזוהה עם המחלה. "חלק מההתלבטות שלי אם לפתוח וידאו בלוג הייתה שבאמת כך יזכרו אותי", היא אומרת, "אבל מצד שני אני יודעת שאני רוצה לעסוק בזה בעתיד וללמוד תזונה ורפואה טבעית, אז ממילא אשאר בעולם הזה. ואולי זה טוב, תמיד אזכור שסרטן זה לא משהו שאני חסינה אליו".
חוץ מזה, טורקב יודעת היטב שתדמיות גם משתנות. כשהייתה ב"אח הגדול" היא הותירה רושם של בחורה שקטה וביישנית, ולעומת זאת ב"לילה בכיף", היא בעיקר פיזזה בביקיני. "האח הגדול נתן לי פוש לתודעה, אבל אני לא יכולה להגיד שמאז עפו עלי קמפיינים. הבנתי שתופסים אותי כאדם שקט ופחות מעניין כי לא יצרתי ויכוחים ומזימות. כשהציעו לי את הבכיפיות התלבטתי כי זה פרובוקטיבי, אבל הבנתי שזו הזדמנות להראות צד אחר שלי".
את עוד רואה האח הגדול?
"בטח. אבל זה אחרת, היום אנשים באים עם תובנות ואג'נדות. אנחנו באנו נקיים ולא ידענו כלום. אנחנו חשבנו שאף אחד לא צופה בתוכנית. היינו תמימים. זאת הייתה אחת החוויות הכי עוצמתיות בחיי".
ומה הלאה?
"המחלה למדה אותי להעריך את החיים, אבל לא רק. היא גם גרמה לי להרחיב את הידע שלי, למדתי המון על סרטן, על תזונה ועל מחקרים. אני יודעת שהיעוד הבא שלי הוא לעסוק בזה. למדתי שאם יש בריאות, כל מטרה שתשימי לעצמך, אם תתאמצי תוכלי להשיג. החלום שלי עכשיו הוא להבריא ושאימא שלי תבריא ושהמחלה לא תחזור אלינו לעולם שוב. אני רוצה כבר להביא ילדים לעולם".
