כילד, הוא ננטש על ידי אביו, אך לא נכנע לנכותו הקשה. היום, הוא מצליח להגיע בחייו לגבהים ולהישגים יוצאי דופן שמעטים מצליחים להגיע אליהם: טיפוס על פסגת האוורסט והקילימנג'רו, השתתפות באולימפיאדת בייג'ין בריצת המרתון והגעה במקום החמישי.
הוא גם מורה, מחנך ומרצה מבוקש. גם אחרי שזכה בתחרות, הוא מתקשה להאמין: ״״האמת שהייתי בהלם. זה מגיע אולי ממקום של צניעות, שאולי זה לא מגיע לי״, הוא משתף בראיון.
בז'ה נבבה (40) מתל אביב, הוא מאמן אתלטיקה ומורה לחינוך גופני. מהסיפור האישי מעורר ההשראה שלו, קשה שלא להתרגש. ״אחרי הזכייה ההרגשה טובה ואני מופתע מאוד. כשאמרו לי שזכיתי לא האמנתי, אמרתי "וואלה אני?". כמובן שמאוד שמחתי והתרגשתי. כל הזכייה כאן זה לא להיות רק מאמן, אלא מעבר לזה. זה אישיות וסיפור חיים. הבנתי שאני מחזק ובאמת עוזר להמון אנשים. זה נתן לי כוח להמשיך לעשות את העבודה, והבנה שאני במקום טוב״, נבבה משתף.
המהלך של המאמן של המדינה היה מלווה עבורו בהפתעות. ״האמת שהייתי בהלם מההתמודדות. זה מגיע אולי ממקום של צניעות, שאולי זה לא מגיע לי. לאט לאט כשהתהליך התקדם והחברים שלי שמעו על כך, כבר ידעתי שזה מעורר אצלי רגש. באמת התרגשתי. כשעברתי שלבים הבנתי כבר שזה אמיתי, וזה לא סתם״, הוא משתף. גם מול המתאמנים שלו לאורך הדרך הוא נשאר צנוע: ״פחות דיברתי איתם על זה לאורך הדרך כי אני איש מאוד צנוע. אני בא ועושה את העבודה שלי. פחות ניהלנו על זה שיחה וגם לא דחפתי אותם. בשגרה אני מבין שאני נותן להם כוחות ומצליח להרים אותם. אני מוביל אותם בדרך הנכונה. כאנשים הם יותר רגועים, יותר סבלנים, והכל בזכות הספורט״.
הוא שם לעצמו למטרה לגרום לעוד ועוד אנשים להתחבר לספורט. ״החזון שלי זה שיהיו יותר מאמנים ומתאמנים שיובילו נכון את הספורטאים שלהם במובן הרגשי והמנטלי. חשוב להבין אחד את השני ולהתקדם צעד אחרי צעד, בלי פציעות. היום הרבה מתאמנים נפצעים מהר, ומי שאשם בזה זה המאמן. החזון שלי זה גם שלא יקרו מקרים כאלו, וגם בכלל שאנשים יעשו יותר ספורט. לא בקטע מקצועי בהכרח אלא במובן של הנפש, הכיף, ולהשתחרר יותר. כשאתה אוהב ספורט אתה יותר רגוע. אני רוצה למשוך אנשים לאהוב את הספורט״, הוא אומר ומוסיף, ״המסר שלי לכלל האנשים הוא קודם כל לקחת את החיים בפרופורציה, להנות מהדברים הקטנים שהחיים נותנים לך ולא לשפוט את האדם שמולך אלא לקבל אותו איך שהוא. בהקשר לספורט, אני ממליץ לעשות ספורט כי זה טיפול פסיכולוגי בלי תרופות וזה בריא יותר לגוף״.
מאמן טוב לדעתו, הוא מאמן שיודע לשים את עצמו בנעלי המתאמן. ״קודם כל האישיות, הנגישות, המקצועיות והיחס האישי. חשוב מאוד היחס. מאמן צריך להתייחס למתאמנים שלו בכבוד ולשאוף לתת להם אמביציה להצליח. רגישות זה להבין את המתאמן שעומד מולך ולהיות רגיש, להתאים את התוכנית המתאימה לאותו רגע ולפי האדם שעומד מולך. יחס אישי זה אומר להתקשר, לחבק כשצריך. חוץ מהקטע המקצועי, המאמן צריך להיות יד מכוונת, כמו חבר טוב ועין שמראה למתאמן את הדרך – כך אני מסתכל על זה״, הוא אומר.
מה היה השינוי הכי קיצוני לטובה שראית אי-פעם אצל מתאמן שלך?
״קודם כל, האהבה לספורט והמודעות לגוף שלך. הדבר הכי טוב זה לקבל את עצמך ולהיות רגוע. יש לי מתאמנת שמעולם לא עשתה ספורט. הבטחון שלה היה נמוך, וכך גם הדימוי העצמי שלה. דיברנו קודם על יחס אישי – אז במובן הזה, אני עושה עם הספורטאים שלי אימוני אחד על אחד ותמיד דואג לגרום להם לאט-לאט להאמין בעצמם, כדי שלא רק אני אאמין בהם, אלא שגם הם יאמינו קודם כל בעצמם. עברנו יחד שינוי גדול והיום יש לה בטחון בעצמה. לאט לאט, צעד אחרי צעד עם הצלחות מאוד קטנות, עזרתי לה. היום היא לא צריכה אותי בכלל, היא יכולה להתאמן לבד וזה הפך לחלק בלתי נפרד מהחיים שלה״.
ויש לו גם טיפים למאמנים ומאמנות בתחילת דרכם. ״מקצועיות, אישיות ורגישות. ההמלצה שלי זה להיות רגיש ומקצועי. למי שמתחיל עכשיו את דרכו בעולם האימונים, הייתי מציע ללמוד על זה הרבה ולהיות מקצועי במה שהוא עושה. חשוב לעשות את הדברים בהדרגה. אני מכיר מאמנים שמתחילים מאפס עד מאה ופתאום המתאמן נפצע. המטרה שלנו כמאמנים זה כן להגיע להישגים כמובן אבל הרוב זה לא הישגים. המטרה היא שהמתאמנים שלנו ייהנו מזה ושיהיה להם כיף. שיתחזקו מזה, גם אם זה בהדרגה ובצעדים קטנים״, הוא ממליץ.