ישבנו לשיחה מלב אל לב עם מארו טפרי, סגן אלוף העולם במרתון מנבחרת הספורטאים של דנונה PRO ועם אבי וזוהר שחר מקיבוץ אור הנר - חובבי ספורט מיישובי העוטף. כל אחד מהם סיפר על איך הוא הצליח לבנות את עצמו, חרף הקשיים שבדרך.
בבוקר השבעה באוקטובר, כשהתחיל מטח הטילים לכיוון יישובי העוטף, אבי וזוהר השתתפו ברכיבת אופניים שגרתית יחד עם קבוצות הרכיבה שלהם. בדרך חזרה הביתה, הם נתקלו בחוליית מחבלים על הכביש. כתוצאה מהירי, אבי נפגע בידו וזוהר נפגע בכתף. כל זאת בזמן שאשתו ובתו של אבי נצורות בממ"ד. עוד בטרם המאורעות הקשים, אבי וזוהר התאמנו באופן קבוע יחד עם קבוצות הרכיבה שלהם, והספורט עבורם היה דרך חיים. טפרי ובני משפחת שחר סיפרו כיצד הספורט עוזר להם להתמודד עם הטראומה ובאילו דרכים הם בונים את עצמם.
איך אתם בונים את עצמכם ומתעלים על הקשיים המנטליים והפיזיים דרך הספורט, במיוחד לאור המצב?
מארו: "אני מתגבר על הקשיים המנטליים דרך הריצה. היא הפסיכולוג שלי. כשאני מתחיל לרוץ אני משתחרר מכל הסטרס ומרגיש רגוע יותר. זה עוזר לי המון מכל הבחינות. אם קורה מצב שבו אני לא רץ או לא מתאמן, אני מרגיש הרבה יותר לחץ וחוסר נינוחות, עד כדי כך שאין לי תיאבון ומצב הרוח שלי יורד".
אבי: "זוהר עדיין לא חזר לפעילות רגילה מכיוון שבעקבות הפינוי המאסיבי של תושבי הדרום, הקבוצה שלו עדיין מפוזרת. בכל זאת, שנינו חזרנו לרכוב על האופניים. אנחנו מתגברים על הקשיים בעיקר בעזרת הרכיבה. אין סיכוי שאנחנו קמים בבוקר ואומרים לעצמנו שאנחנו לא יכולים לצאת לרכיבה. גם אחרי שהיד שלי נפגעה קשה וזוהר לא התאמן המון זמן, אנחנו מתעקשים לצאת. כשזוהר היה קטן, לימדתי אותו כיצד לרכוב בעליות התלולות – 'פדל פדל'. וכך היה. בהתחלה החלטנו לחזור לרכיבה לאט לאט. הצעד הראשון היה לקום בבוקר ולומר לעצמנו שהיום רוכבים חמישה קילומטר. אחרי שבועיים – שלושה, עלינו לעשרה קילומטר וכך הלאה. מצד אחד בנינו ציפייה, ומצד שני בנינו יכולת מבלי להיכשל".
מה זה אומר מבחינתכם לחזור לעצמכם? מה המטרה הסופית?
מארו: "המטרה הגדולה שלי היא לבנות את עצמי בדרך להשגת היעד בקיץ הקרוב. אני רוצה לייצג את המדינה ואת עצמי בכבוד. מבחינתי, לבנות את עצמי אומר להתאמן כל יום בהדרגה והתמדה ולהתרכז אך ורק במטרה הגדולה שעומדת מול העיניים שלי".
אבי: "אנחנו בונים את עצמנו מחדש דרך הרכיבה ומתמודדים בדרך עם המון אתגרים פיזיים. תוך כדי האתגר הפיזי, אנחנו מבינים שהאתגר האמיתי הוא בעצם בראש. הרבה פעמים הקושי הוא אך ורק שלך מול עצמך, ולא מול אלה שסביבך. אחרי שאתה מבין שיש בך את הכוחות העצומים להתמודדות עם קושי פיזי כמו נוקשות בשרירים, רכיבה בעלייה או ירידה תלולה, אתה מייצר לעצמך כוחות רבים ברמה הנפשית. אנחנו מרגישים את זה היום במיוחד בתחושות של עצב וכאב".
מארו, מי עומד לצידך בתקופה החשובה הזו?
"בתקופה המאתגרת הזו, לשמחתי יש כל כך הרבה אנשים וחברים שעומדים לצדי: בראש ובראשונה זו כמובן המשפחה שלי ולאחריה איגוד האתלטיקה בישראל, מכבי תל אביב והוועד האולימפי בישראל שתמיד נותנים כתף תומכת, גם כשקל וגם כשקשה".
אבי ושחר, מי תומך ועוזר לכם?
"המאמנים שלנו: יהודית בדולח מאמנת קבוצת טריאתלון נערים ויוסף למדן, מאמן קבוצת הבוגרים. שניהם היו איתנו לאורך כל הדרך, עזרו, תמכו ויצרו תנאים בהם ניתן היה להתאמן ולפגוש את החברים אחרי המון זמן. יש לנו את החברים בקבוצות, חלקם נפצעו וחלקם מפונים, שלמרות התקופה הקשה חזרו להתאמן יחד".
מהי המחשבה או מילת העוגן שהכי מחזקת אותך ברגעים הקשים?
מארו: "ברגעים הקשים אני קודם כל חושב על המשפחה שלי. זה הדבר שהכי מחזק אותי".
אבי: "יש משפט שהטמיע מאמן הקבוצה שלנו, יוסף למדן: "עושים ספורט למען אהבת החיים". זה המוטו שלנו. עכשיו הוא רק התחזק וזה מתחבר למשהו שנדב ברנשטיין אלמוג ז"ל (חבר לרכיבה) תמיד היה אומר: 'התקווה מתה אחרונה'. תמיד צריך לשמור על תקווה. אני בחור אופטימי ומאמין שבידי הדבר, תרתי משמע".