אורלי (שם בדוי), כיום בת 64, אובחנה עם סרטן שד מתקדם לפני יותר מארבע שנים, באפריל 2020. חצי שנה קודם לכן אובחנה בתה עם סרטן שד מוקדם, לפני עשר שנים אחותה נפטרה מאותה מחלה, ועדיין אורלי לא דמיינה שזה יקרה גם לה. גם כשהחלה להופיע הפרשה שקופה משד ימין היא לא הייתה מודאגת. השלב שבו נדלקה נורה אדומה היה בערב אחד, כשישבה בביתה והבחינה במעין משקעים סביב הפטמה. "למחרת כבר הייתי אצל הרופא וכל התהליך קרה מהר מאוד, עד שקיבלתי את האבחנה. אני זוכרת שהכירורג התקשר אליי ואמר שמדובר בסרטן שד מסוג HER2 חיובי, שנחשב לאגרסיבי, אבל יש לכך טיפול טוב מאוד".
אורלי אובחנה בשלב מחלה שהוגדר כגרורתי, כשניתוח כבר לא היה אופציה עבורה ומטרת הטיפול היא לא ריפוי אלא הארכת חיים, תוך שמירה על איכות החיים. למרות הבשורות הלא פשוטות, היא בחרה להביט בחצי הכוס המלאה. "את הטיפול בסרטן שד מוקדם אני מכירה מהבת שלי, היא עברה כריתה, שחזור וקיבלה טיפול משלים. עד כמה שלא אהבתי את החזה שלי, שתמיד היה נראה לי גדול מדי, שמחתי שלא צריך לגעת בו, לא צריך כריתה או שחזור. המחלה שלי מתקדמת, ואני יודעת שאצטרך טיפול כל חיי, כי בזכותו אני יכולה להמשיך בשגרת חיי".
בבית החולים שיבא תל השומר, מטופלת אורלי בתרופות ביולוגיות מוכוונות מטרה נגד אותם תאים המבטאים ביתר את חלבון ה־HER2. היא התחילה לקבלן בצורת מתן של עירוי לווריד, כשבחודשים הראשונים שולבה איתם גם כימותרפיה. "קבלת הטיפול ארכה שעתיים לפחות, ויחד עם ההמתנה להכנתו וההשגחה לאחריו הייתי צריכה לפנות את היום רק לטיפול במחלה. גם כשהשלמתי את קבלת הכימותרפיה לאחר כמה חודשים ונשארתי רק עם התרופות הביולוגיות, השהות שלי בבית החולים היתה ממושכת". לפני כשנה וחצי החליפו לאורלי את התרופות הביולוגיות שניתנו בעירוי לווריד למתן בזריקה תת־עורית אשר נמשכת מספר דקות בלבד. "אני כבר לא צריכה לחכות עד שיכינו את העירויים, הליך ההזרקה אורך דקות בודדות ולאחר השגחה קצרה תוך כחצי שעה אני כבר מחוץ לבית החולים. זה אומר שנשים כמוני שרוצות לעבוד, יכולות לשמור על שגרת חיים ולהמשיך בלוח הזמנים הרגיל שלהן וזה משפר משמעותית את איכות החיים".
"לפעמים אני אפילו שוכחת שאני חולה"
כשאורלי מדברת על מקום העבודה שלה העיניים שלה זורחות. בתקופה שאובחנה עבדה כמזכירה בחברה קטנה, במשרה שהייתה כרוכה בעומס משימות רב ובאחריות גדולה. "הרגשתי שכל המתח והלחץ גדולים עלי, ולכן החלטתי לעזוב ולחזור לאהבה הראשונה שלי, החינוך". היום אורלי עובדת כגננת ממלאת מקום בשעות היום ונהנית מכל רגע. לתקופה מסוימת אף השתתפה עם בתה בקבוצת ריצה בשם 'גמאני רצה' שהוקמה על ידי עמותת 'גמאני'.
לשאלה מאיפה הכוחות, היא עונה שהכול מתחיל מהבית. "אבא שלי היה אדם אופטימי במיוחד, ושאבתי ממנו את דרך ההסתכלות על החיים, אני חושבת שהכורח להתפרנס זה דבר נהדר, בזכותו אני חיונית, מתפקדת ולפעמים אפילו שוכחת שאני חולה. בהתחלה כשעוד קיבלתי גם טיפול כימותרפי, הילדים שלי היו לוקחים אותי לטיפולים, אבל מהר מאוד החלטתי להסתדר לבד, לא מתוך התקרבנות אלא בגאווה ובשמחה, שחררתי אותם. אני חושבת שזה מעיד על כך שהחיים ממשיכים, וזה בסדר גמור".
אין ספק כי ההתמודדות המשפחתית עם הסרטן של בתה של אורלי השפיעה גם על דרך ההתמודדות שלה. "היום הבת שלי נחשבת למחלימה והיא נמצאת במעקב שגרתי, אבל בזמן האבחנה היא הייתה אישה צעירה, אמא לשלושה ילדים, באמצע החיים ובשיא הקריירה, ולכן עיקר הדאגה במשפחה הופנתה אליה. את האבחון שלי שמנו בינתיים על המדף. למזלנו יש לה בעל נפלא ותומך, והיא, כמוני, אדם אופטימי מאוד וחיה את החיים מתוך שמחה. אנחנו לא מסתכלות על המחלה כאל משהו קודר, אלא כעובדה. אחד מהמשפטים שאני אומרת לילדים שלי, במיוחד בתקופות מאתגרות כאלו גם מבחינה אישית אבל גם לאומית, זה 'יהיה בסדר. אין אופציה אחרת'. זה אולי נאיבי, אבל מבחינתי ככה אני מרגישה".
***
יש להדגיש כי בחירת הטיפול האפשרי הינה להחלטת המטפל הרושם את המרשם בהתייעצות עם המטופל. המידע נכון לנובמבר 2024. למידע נוסף ,יש לפנות לרופא המטפל. שירות לציבור. מוגש בחסות חברת רוש פרמצבטיקה (ישראל) בע"מ