הרוב המכריע של מי שקורא את הכתבה הזו חלה באבעבועות רוח בילדותו. המחלה נחשבה למחלת ילדות לא קשה במיוחד, שכדאי "לתפוס" בגיל צעיר משום שהסיכוי לסיבוכים עולה עם הגיל. חלקכם אולי חליתם בה בבגרותכם וודאי זוכרים אותה כלא ילדותית בכלל, ויכול להיות שגם אם חליתם בה בילדות אתם נושאים צלקת קטנה משלפוחית שלא הגלידה טוב וזיכרונות לא נעימים. אך מאז שב-2008 נכנס החיסון לאבעבועות רוח לרוטינת החיסונים שניתנים דרך "טיפת חלב", ניתן לראות בישראל (ובשאר המדינות שהכניסו את החיסון לשגרת החיסונים) ירידה דרסטית באשפוזים בעקבות סיבוכים של המחלה. לפי ד"ר קרן לנדסמן, רופאה מומחית לבריאות הציבור והמנהלת המקצועית של עמותת מדעת, בעבר, לפני תחילת מתן החיסון היה בממוצע מקרה אחד או שניים של תמותה מאבעבועות רוח בשנה בארץ.
החיסון אמנם אינו יעיל ב-100 אחוז במניעת תחלואה אבל הוא נחשב למאוד בטוח לשימוש והוא מונע תחלואה קשה בכמעט כל המקרים. כלומר, גם אם יידבק ילד שחוסן, ברוב המקרים זו תהיה מחלה קלה מאוד. עם זאת, לא מאוד נדיר להיתקל בהורים שבוחרים לא לחסן את ילדיהם, לרוב מתוך האמונה שהחיסונים עשויים להזיק יותר מאשר להועיל. עם חיסון רוב האוכלוסייה ירד בהרבה שיעור המחלה גם בקרב הלא מחוסנים - מה שנחשב להצלחה בשביל הממסד הרפואי, אך בשביל חלק מההורים שלא מחסנים זו בעיה - הסיכויים שילדם יחלה בגיל צעיר ו"ייפטר" מהמחלה פוחתים. בקבוצות בפייסבוק המתנגדות לחיסונים ניתן למצוא בקשות ל"סחר" בנגיפים - הורים שילדיהם טרם חלו מחפשים ילדים בשלב המידבק של המחלה והורים לילדים חולים מזמינים אליהם ילדים שטרם חלו ל"פליי דייטים".
דניאל, אישה בשנות השלושים לחייה ואמא לבת שנתיים מתל אביב מספרת שפילרטטה עם הרעיון: "בהתחלה לא חיסנתי את בתי לאבעבועות רוח כי אני וכל בני דורי לא חוסנו. כן חלינו אבל הכל נגמר טוב. אמרתי לעצמי שאם אני אשמע על ילד שחולה אולי אבוא לבקר אותו עם הילדה שלי, אבל אני לא יודעת אם באמת הייתי מסוגלת לחשוב שבמו ידיי אני גורמת לילדה שלי לחלות. אני קצת מתביישת להגיד שמעבר לסבל שאני לא רוצה שהיא תעבור, פשוט אין לי זמן לילדה חולה. אם לא הייתי עובדת והייתי יכולה להרשות לעצמי להישאר עם ילדה חולה בבית אולי זה כן היה קורה. בכל מקרה, כשחברות שלי שמעו שבתי לא חוסנה חטפתי מהן צעקות והטפות, נכנעתי וחיסנתי".
לענבל, אמא לתאומות בנות 3 מאזור השרון, יש אג'נדה קצת יותר מוצקה בנושא: "הבנות שלי תמיד היו חולות אחרי חיסונים, ובעקבות שיתוק שקרוב משפחה שלי חטף אחרי חיסון בנגיף חי מוחלש של פוליו, התחלתי להתעניין יותר בנושא. קראתי המון על מה הסיכונים אם מחסנים ומה אם לא, והבנתי שהחיסונים הם לא לכל אחד. נראה לי מוזר שנקרא אלף פעם מה המרכיבים של האוכל שאנחנו נותנים לילדים, אבל שניתן להם חיסונים בעיניים עיוורות. האחות של טיפת חלב לא מכירה את הכל ובטח שלא לקחת אחריות".
>> שלבקת חוגרת: כשווירוס האבעבועות מתעורר שוב
היית מדביקה את הבנות שלך במכוון?
"פעם אחת ניסיתי להדביק את הבנות שלי, אבל זה לא צלח. מאז לא ניסיתי ואני לא יודעת אם אנסה שוב, אבל בואו נגיד שיהיה לי יותר נוח בראש אם הן יחטפו את זה לבד ולא מהדבקה מכוונת שלי".
וגם למי שבוחרים לא לחסן יש חששות ותקווה שהכל יעבוד כשורה. הילה, המתגוררת עם משפחתה בדרום הארץ, אמא לבן 6 שחוסן עד גיל שנתיים ולבת 4 שלא חוסנה כלל, דואגת מכך שילדיה לא יחלו "בזמן": "מצד אחד, 99 אחוז מהילדים מחוסנים ובזכותם הילדים שלי מוגנים. אבל נורא קשה לחשוף את הילדים לאבעבועות ככה, ואני לא רוצה שהם יחלו בגיל מבוגר יותר. הגדול שלי כבר עבר אבעבועות רוח אבל את הקטנה לא הצלחתי להדביק, היא נורא חזקה. הם מקבלים ויטמין סי באבקה ולא צורכים סוכר כמעט".
* מתוך עמוד הפייסבוק "חיסונים - בחירה מושכלת"
איפה האחריות הציבורית?
ד"ר יובל האן, רופא ילדים מנס ציונה, כתב לאחרונה ממש באותו עמוד פייסבוק, פוסט בנושא שהפך ויראלי: "הסיבה היחידה שבגללה התעוררה תנועת האנטי חיסונים הטרנדית היא שהמחלות כנגדן אנו מחסנים את ילדינו פשוט כמעט פסו מן העולם. לא למרות החיסונים, אלא בזכותם, אך רק כמעט. אנשים היום כבר לא מכירים אותן. כשנתחיל כולנו לשכוח וכשנפסיק לחסן - המחיר שנשלם יהיה כבד מנשוא. ומאוחר מדי. דומה בעיני הסיטואציה של הורים הנמנעים מלחסן את ילדיהם לזו של אב הפוסע עם ילדו לצד הדרך. האב פוסע על המדרכה - הוא מוגן, בילדותו לא הייתה תנועת אנטי חיסונים רדיקלית ולכן הוריו חיסנו אותו - וילדו החמוד פוסע לצידו. קרוב, אך על הכביש. הילד שעל הכביש אינו מוגן כי אביו בחר שלא לחסן אותו. רוב הנהגים יבחינו בילד. יאטו, יסטו הצידה. נכון, יש לילד סיכוי להגיע הביתה בשלום. אבל כולנו מכירים כבישים. מספיק נהג אחד שבדיוק היה עסוק בנייד שלו".
עוד ב-mako בריאות:
>> לכבוד ולנטיינ'ס: מה הקשר בין אהבה ושיגעון?
>> יש לכם בחילות מנסיעות? הטריק הפשוט הזה יעזור לכם
>> אל תנסו את זה בבית: הדיאטה שמבטיחה לרדת 15 קילו ב-40 יום
בראיון עם mako בריאות, ד"ר האן התייחס למסיבות הדבקה: "קיימת תפיסה שגויה לפיה 'הדבקה מודעת' במה שמכונה 'מסיבת הדבקה' באבעבועות הינה בטוחה ובריאה לילדים. אני ממליץ להורים לא להתבלבל: אבעבועות רוח היא מחלה מסוכנת עם פוטנציאל סיבוכים שאינו מבוטל, כולל תמותה. אין רלוונטיות למה שעשו חלק מההורים 'פעם'. פעם לא היה חיסון בטוח ואפקטיבי, ופעם גם הסיעו ילדים ללא חגורה ברכב ופעם גם עישנו בשרשרת. הימנעות מחיסון היא בבחינת 'חזרה במנהרת הזמן' לתקופה פחות מודעת, אך קיום מסיבת הדבקה הינה כבר בבחינת להביא את ההיסטוריה לכאן. הסיכון גובר - ולא רק לילדי ההורים שלא מחסנים אלא לכל האוכלוסייה הסובבת אותם. תינוקות רכים, הריוניות, זקנים חולים ומדוכאי חיסון. זו כבר לא רשלנות ״אישית״. זה עשוי להפוך לפיגוע סביבתי".
רופא משפחה שביקש לא להזדהות, מבקש להזכיר שעניין החיסונים וההדבקה המכוונת הוא לא רק שאלה רפואית אישית, אלא גם מוסרית: "הייתה אצלי לא מזמן פציינטית שסובלת ממחלה אוטו-אימיונית קשה, המטופלת בתרופה ביולוגית שמאוד מחלישה את המערכת החיסונית שלה. היא סיפרה לי שנמלטה מהרצאה בה אחת הנוכחות הביאה את בנה הפעוט, שרק לאחר שעה בנוכחותו גילתה שהוא לא מחוסן. אסור לשכוח שקיימים באוכלוסייה אנשים שעבורם זה ממש מסכן חיים".
* מתוך עמוד הפייסבוק "חיסונים - בחירה מושכלת"
למשל לנה, בת 36, אמא לשתי בנות ממרכז הארץ, שגם ביתה התינוקת וגם היא חלו באבעבועות רוח בגלל שילדה בגן של ביתה הגדולה לא חוסנה. "הילדה הזו הדביקה את הבת שלי, שחוסנה אמנם, אבל נשאה את הנגיף, ואז הוא עבר התחלה לבת שלי – שעוד הייתה פחות משנה אז. היא הייתה כ"כ מסכנה, 3 שבועות לא ישנו, סבלה בטירוף, לא אכלה, נראתה נורא – ומה שהכי נורא זה שעד גיל שנה הגוף שלה בכלל לא יוצר את הנוגדנים. ז"א היא יכולה לחלות שוב וצריכה להתחסן". אבל פה זה לא נגמר עבור לנה. היות והיא לא חלתה כשהייתה ילדה, היא בעצמה נדבקה במחלה, וכאן זה כבר היה מצב מסוכן. "שכבתי במיטה, קדחתי מחום, בקושי הצלחתי לנשום, במזל לא נזקקתי לטיפול רפואי ולא הסתבך לי. אבל אם הייתי בהריון זה יכול היה לפגוע בעובר שלי".
גם ד"ר אסתר ארונסון-ריבק, רופאת משפחה בקופת חולים "כללית" וחברה בעמותת "מדעת", מסכימה עם חוסר האחריות החברתית בקרב אלה שבוחרים לא לחסן: "נורא נחמד להגיד שאני חושפת רק את הילד שלי למחלה, אבל בעצם לא תמיד יש לך שליטה על זה. ילדים מדבקים עוד לפני, לך תדע לאן המחלה מתפרצת כרגע. הורים שמביאים את ילדיהם להדבקה מכוונת לא תמיד בשליטה על עוד מי זה ישפיע. אני עצמי נדבקתי באבעבועות כשהייתי סטודנטית לרפואה בת 22, הרבה לפני שהיה חיסון מן הסתם, והסתבכתי איתה. לצערי יש לי גם בת דודה שנפטרה ב-1989 מהמחלה".
"אני דואגת רק לילדים שלי"
מעיין, אמא לילדים בני 7.5, 3 ושנתיים, הגדולה מחוסנת חלקית, טוענת כי זו לא אחריות שלה לדאוג לבריאותם של אחרים. "אני לא מתכוונת לסכן את הילדים שלה בשביל אף אחד אחר", היא אומרת. מעיין מגדירה את בתה הגדולה כ'"פגועת חיסונים": " היא הייתה ילדה נורא חולנית – כל הזמן חולה ועם חום נורא גבוה. פעם אחת הייתי איתה במיון והרופא אמר כבדרך אגב שיש לה עודף נוגדנים בדם, שמערכת ויסות החום לא עובדת, ושזה יסתדר עד גיל 4. לכן, הפסקתי את החיסונים שלה ואת הבאים כבר לא חיסנתי. הדבר היחיד שעומד כנגד עיניי זה הילדים שלי".
ומה לגבי הסביבה של הילדים שלך?
"סליחה, אבל אני לא פה כדי לעזור לאוכלוסייה הבוגרת, ההריונית או המסורטנת, ואני גם לא רוצה שאף אחד יתחסן בשבילי. הילדים שלי הם לא מגן אנושי – אם יש הריונית שפוחדת להידבק במשהו זו בעיה שלה ולא שלי או של ילדיי. אתם (הממסד הרפואי) עשיתם את הילדים שלנו חשופים, אתם יוצרים לנו נשאים ואז רוצים שנחסן את הילדים שלנו בנגיפים חיים."
ואת תחשפי את ילדייך למחלות הילדות נגדם לא חיסנת אותם?
"בוודאי, אני אדביק אותם, אבל בזמן שמתאים להם ולי. אני לא אלך להדביק ילדים בחורף, המערכת החיסונית לא במיטבה. אני מחכה לאביב, שהמערכת החיסונית שלהם תהיה חקה יותר, ואתארגן מראש מבחינת חופש מהעבודה. פעם הם היו בחברת 2 חולים בשעלת, המחלה הכי מדבקת שיש, אבל מרוב שהמערכת החיסונית שלהם חזקה הם לא נדבקו. אגב, אני עצמי חליתי באבעבועות רוח בגיל 13, וזו זכורה לי בתור המחלה הכי קלה שיש. וגם חזרת".