סופיה־ריי. שעות הבוקר הן תמיד מעט לחוצות בבית המשפחה שבאוסטין, טקסס, סיפרה האם בראיון לאתר Mail.online, אבל הפעם הלחץ היה מעט גדול יותר משום שבני הזוג התעוררו מאוחר, בשעה שברט כבר אמור היה להימצא במשרד, והתארגנו בחופזה.
בדרכו לעבודה הסיע ברט, כהרגלו, את ביתו למעון היום שלה. סופיה־ריי, בת השנה, היתה לבושה אותו בוקר בשמלה הפרחונית החדשה שקיבלה מהגננת שלה ליום הולדתה, וחגורה במושב הבטיחות. בדרך היא נרדמה.
"מסיבות שאני עד היום לא תופש ומבין, כשריי־ריי ישנה בספסל האחורי, חלפתי על פני הצומת שבו אני בדרך כלל פונה כדי להביא אותה למעון, ובמקום זאת המשכתי בנסיעה לעבודה. שכחתי לגמרי שהיא נמצאת תחת השגחתי", סיפר ברט בקול שבור למנחי תוכנית הבוקר של רשת אן.בי.סי, כשברקע מוקרן סרטון שממנו ניבטת פעוטה מתוקה ומלאת שמחת חיים.
"כמה שעות לאחר מכן קריסטי באה לאכול אתי צהריים ואספה אותי מהמשרד במכוניתה", המשיך ברט, "כשנסענו פתאום חשתי כאב חד מפלח אותי: 'למה הגננת לא אמרה לי כלום על השמלה שבה הלבשנו את ריי־ריי באותו בוקר?' הלב שלי צנח לקרקעית החזה — זה היה הרגע שבו הבנתי שהיא עדיין במכונית.
"הסיוט התממש: ריי־ריי נשכחה למשך כמעט שלוש שעות באוטו לוהט מחום", השלימה קריסטי את דבריו, "חזרנו בטיסה למשרד, נסענו נגד כיוון התנועה. במשך ארבעים דקות כוחות ההצלה ניסו להחיותה, אבל למרות המאמצים, אי אפשר היה להציל אותה. ריי מתה עשרה ימים בלבד אחרי יום הולדתה הראשון".
ברט אינו חרדי, ערבי, מתנחל, אשכנזי, דתי, חילוני, או מזרחי. הוא סתם הורה אמריקאי רגיל. אחרי שמקשיבים לדבריו המצמררים, מחלחלת החרדה: אם זה קרה לו, האם זה יכול לקרות גם לי? ברור שלא! הוא אבא ואני אמא. הנה, מצאתי עוגן להיאחז בו ולהרחיק ממני את האימה.
לדברי פרופ' דיוויד דיאמונד, מומחה לפסיכולוגיה ונוירולוגיה מאוניברסיטת דרום פלורידה, תמיד יש עוגן כזה. אנשים שומעים סיפורי זוועה מהסוג הזה ומסרבים להאמין שגם להם זה יכול לקרות. כיצד יכול הורה שפוי לשכוח את ילדיו למותם במכונית לוהטת? זה הרי בלתי מתקבל על הדעת. המסקנה המתבקשת היא שזה קורה רק ל"אחר", לאדם השונה מהם בתכלית — שהוא כנראה הורה שאינו מסור לילדיו, מזניח ורשלני.
גם דיאמונד עצמו סבר כך בתחילה: "אני חוקר את המוח והזיכרון מאז 1980, אבל חשתי מבוכה כאשר עיתונאי שאל אותי ב–2004 כיצד הורים מסוגלים לשכוח את ילדיהם במכונית ולהמשיך בענייני יומם. זה בלתי נתפש. ההנחה הראשונית שלי היתה שמדובר בהזנחה הורית", כתב דיאמונד במאמר שפורסם באתר The Conversation. השאלה המשיכה להטריד את דיאמונד, וכחוקר ואיש מדע הוא החליט לספק לשאלה תשובה מבוססת יותר.
מאז הוא נפגש עם הורים רבים ששכחו את ילדיהם במכונית, שוחח עמם, האזין לשיחות הופכות הקרביים שניהלו עם מוקדי החירום כשגילו את ילדיהם שנשכחו במכונית, קרא את הדו"חות המשטרתיים של האירועים ואף שימש עד מומחה בכמה משפטים שהתנהלו בארה"ב נגד הורים ששכחו את ילדיהם במכונית.
כיום, 12 שנה מאוחר יותר, לפרופ' דיאמונד יש תשובה אחרת לחלוטין לשאלה מיהם האנשים המסוגלים לשכוח את ילדם במכונית — כולנו, או "לפחות כל מי שאי פעם שכח משהו, מתישהו", אמר בראיון טלוויזיוני.
שכחתם צרור מפתחות על השידה? פספסתם פגישת עבודה? אם כך, זה יכול לקרות גם לכם, כך לטענת דיאמונד.
מ–1990 עד 2004 נשכחו למוות 100 תינוקות במכוניות בארה"ב. מאז שולשו המספרים — ועוד 300 תינוקות נכנסו לסטטיסטיקה הקשה הזאת, מדווח דיאמונד במאמרו. הוא אף ציין כי זוהי תופעה רחבת היקף: 25% מההורים לילדים בגילי 0–3 דיווחו כי שכחו את ילדם לפחות פעם אחת ברכב. למרבה המזל, רוב המקרים אינם מסתיימים באסון.
לפי נתוני ארגון בטרם לבטיחות ילדים, גם בישראל מדובר בתופעה: מאז 2008 נשכחו ברכב 274 ילדים, כאשר 18 מקרים מהם הסתיימו במוות. ב–2016 הושארו לבד ברכב 29 ילדים, מהם שישה מצאו את מותם. 86% מהילדים שנשכחו היו פעוטות עד גיל 3 ו–93% מהם הם יהודים.
המוח שרוי במצב "טייס אוטומטי"
לאור המספרים הגדלים והולכים, העיתונות האמריקאית מכנה את התופעה "סינדרום שכחת התינוקות", ואולם דיאמונד מבקש לדייק: "לא מדובר בסינדרום. זו אינה מחלה, רק כשל אנושי של זיכרון שנוכחנו בו בשל המקרים הטראגיים האלה.
"כשל כזה הוא תוצאה של תחרות בין שתי מערכת זיכרון מקבילות — זיכרון מתוך הרגל וזיכרון עתידי (פרוספקטיבי)", מסביר דיאמונד במאמרו. "זיכרון מתוך הרגל הוא המערכת המאפשרת לנו לזכור פעולות החוזרות על עצמן ומבוצעות באופן אוטומטי — כמו למשל, מסלול הנסיעה מהבית לעבודה. זיכרון פרוספקטיבי הוא זה שמסייע לאדם לתכנן קדימה את מהלכיו, לקבוע פגישות ולארגן את סדר יומו. במקרים של שכחת הילד ברכב, כשניטש מאבק בין שני סוגי מערכות הזיכרון — הזיכרון מתוך הרגל יוצא כשידו על העליונה".
על הזיכרון העתידי אחראים שני אזורים במוח — ההיפוקמפוס (The Hippocampus) המאחסן את כל המידע החדש, והקורטקס הפרה־פרונטלי (Prefrontal Cortex) שהכרחי ליכולת לתכנן קדימה, מסביר דיאמונד.
לעומת זאת, מערכת הזיכרון מתוך הרגל ממוקמת במרכז הגנגליה הבזאלית (The Basal Ganglia), המאפשר לאדם לבצע פעולות שגרתיות בלי מחשבה ומאמץ מנטלי. פעולות כמו קשירת שרוכים ורכיבה על אופניים — וגם פעולות כמו נסיעה שגרתית מן הבית לעבודה. "ההדחקה של הזיכרון העתידי על ידי הזיכרון מתוך הרגל היא דבר יומיומי", מסביר דיאמונד, "היא מתרחשת גם כאשר אנחנו מתכננים, למשל, לעצור בסופר כדי לערוך קניות בדרך הביתה, אבל מגלים שנסענו ישירות הביתה. אירוע כזה הוא למעשה הדחקה של הזיכרון העתידי על ידי הזיכרון מן ההרגל".
כלומר, כישלון מערכת הזיכרון העתידי היא דבר די שכיח, משום שכאשר אנחנו עושים דברים מתוך הרגל, אנחנו למעשה מדכאים מידע וזכרונות חדשים. המוח האנושי יכול לעבור בקלות למצב של "טייס אוטומטי", שבו הוא מבצע היטב פעולות שגרתיות, אך כושל בביצוען של פעולות מתכוננות, שאינן שגרתיות.
מתי כשל כזה עלול להיות טראגי? דיאמונד מסביר כי אף שכל מקרה של שכחת ילד ברכב הוא שונה, יש ביניהם מכנים משותפים. ברבים מהמקרים ההורים דיווחו כי ביום האירוע חל שינוי בשגרה — האב לקח את הילד למעון במקום האם, או להפך. אפשרות אחרת היא שמראש לא מדובר בפעילות רוטינית, משום שההורה מביא את ילדו לגן רק לסירוגין.
מכנה משותף נוסף הוא שינוי בצורת התקשורת עם הילד — ילד שבדרך כלל מתקשר בזמן הנסיעה, נרדם באותו היום בספסל האחורי, או סתם היה שקט מהרגיל באותה נסיעה.
עוד מסביר דיאמונד כי הורים ששכחו ילד ברכב מדווחים לעתים קרובות על מחסור בשעות שינה ועל מתח, או חוויה חזקה מסיחת דעת לפני או בזמן הנהיגה.
זיכרון השווא גורם להורים להמשיך כרגיל
עד כמה משחקים הטלפונים הניידים, הסמסים והמיילים תפקיד בעניין? מחקר אחר שנערך במחלקה הכלכלית של אוניברסיטת ייל ב–2014 מצא מתאם בין חדירת הסמארטפונים בארה"ב לבין עלייה בשיעור של 10% בתאונות בקרב ילדים בני 0–5 בזמן שהם נתונים להשגחת הוריהם. השערת החוקר קרייג פאלסון היא כי הסחת הדעת הגדלה והולכת של ההורים הנגרמת כתוצאה משימוש בטלפונים חכמים, היא הגורם לעלייה בפגיעות בקרב הילדים. "הטכנולוגיה משמשת כהסחת דעת משמעותית", סיכם דיאמונד.
עם זאת, חשוב לומר כי התופעה היתה קיימת עוד לפני הסמארטפונים. "מחסור בשינה ומתח ידועים כמטים את מערכת הזיכרון לטובת הזיכרון מן ההרגל, על חשבון הזיכרון העתידי", מסביר דיאמונד. "זאת, מפני שכדי להפעיל זיכרון של הרגל נדרש מאמץ נמוך ביותר. כך, אדם יכול לבצע פעולות רוטיניות בלי משים ולהיות עדיין מרוכז במקור הלחץ.
"על פי רוב, במקרים של שכחת הילד ברכב היתה נקודת זמן בנהיגה שבה ההורה היה צריך לבחור בין שני מסלולים: לכיוון מעונו של הילד או לכיוון העבודה, נניח", אמר דיאמונד. "בנקודת הבחירה הזאת, ההורים מציינים כי הם איבדו מודעות לגבי נוכחות הילד ברכב".
ההסבר שמספק דיאמונד מזכיר במדויק את התיאור המצמרר של קוואלירו. "ההתבוננות שלי במקרים השונים העלתה כי להורים האלה היה זיכרון שווא, כאילו הביאו את ילדם למעון באותו יום. האנומליה הזאת מסבירה כיצד ייתכן שההורים המשיכו בשגרת יומם, כולל דיווחים לחברים ולקולגות לעבודה כי הם צריכים לצאת מוקדם כדי לאסוף את ילדם מהגן. זיכרון השווא הזה גרם להם להיות עיוורים לכך שילדם נשאר באוטו כל היום".
כשהוא נשאל מה אפשר לעשות כדי למנוע מטרגדיות כאלה להישנות, לדיאמונד יש עצה אחת פשוטה: להשתמש באחת האסטרטגיות הקיימות כיום כמו אפליקציות תזכורת בטלפון, הסכם עם הגננת שתתקשר במקרה שהילד לא מגיע, הנחת חפץ לתזכורת על המושב שליד הנהג כמו תיק החיתולים של התינוק ועוד שיטות.
אך האמת היא שרוב האנשים מסרבים לנקוט אמצעי זהירות, פשוט מפני שאינם מאמינים שזה יכול לקרות גם להם. "הצעד הראשון שיש לעשות כדי למנוע טרגדיה כזאת הוא לקבל את העובדה שהזיכרון האנושי עלול להכזיב, ושגם הורים דואגים ואוהבים עלולים בסיטואציות מסוימות, לשכוח את ילדיהם ברכב".
הכתבה פורסמה במקור ב-TheMarker
* כבר לא צריך משקפיים מיוחדים: מהפכת התלת ממד מתחילה במכון ויצמן
