עיני הציבור בישראל בכלל ומשפחות החטופים בפרט, נשואות למחר (חמישי), לפסגה המתוכננת בדוחא בניסיון להוציא לפועל עסקת חטופים בזמן הקרוב. בצל דיווחים על סיכויים נמוכים להסכם, גובר החשש בקרב מומחים באשר למצבם של החטופים שנמקים בשבי חמאס כבר 313 ימים. גם במערכת הביטחון מתריעים באחרונה על מצבם הקריטי של 115 החטופים, כאשר רק בשישי האחרון, דווח באולפן שישי על התבטאות מדאיגה של גורם ביטחוני בכיר, שאמר כי "אנחנו יודעים שחלק מהחטופים לא ישרדו זמן רב בתנאים שהם מוחזקים ונוכח מצבם הבריאותי הפיזי והנפשי". לדבריו, על סמך המידע שאוספת מערכת הביטחון על מצבם, "המחשבה שהם סובלים אבל לא מתים - לא עומדת במבחן המציאות".

ד"ר אמיר בלומנפלד, לשעבר ראש ענף טראומה בחיל הרפואה, אומר בריאיון לmako בריאות כי הסיכוי של החטופים לשרוד הולך ופוחת. "אם לא ישחררו אותם בזמן הקרוב, הם ימותו, ולו רק כי הפכו חולים בתקופה הזו בשבי. השעון של חלק מהם כבר מתקתק אחורה". לטענתו, ניתן להעריך באופן כמעט ודאי, כי מרביתם מתמודדים כיום עם בעיה בריאותית כלשהי, עם מצב רפואי קודם שהפך חמור עוד יותר בעקבות התנאים הקשים, ועם פציעה מאירועי השבעה באוקטובר שלא טופלה כראוי. "בחודשים האחרונים אני בודק וקורא את הספרות המעטה שנכתבה בנושא לאורך ההיסטוריה, שגם היא לא ספציפית כי מעולם לא התרחש אירוע בסדר גודל כזה בעולם המערבי, שבו אנשים, קשישים, גברים, נשים וילדים, נלקחו בשבי לתקופה כל כך ארוכה. לתדהמתי, מצאתי שאין מערכת בגוף שלא נפגעת כתוצאה משהייה במנהרות בתנאי שבי ולזמן ממושך, החל מבעיות נוירולוגיות, דרך מערכת הנשימה והלב, כולל שינויים בקצב הלב ובלחץ הדם, בעיות עיכול, דלדול שרירים וקשיון מפרקים, וכן פגיעה במערכת החיסונית, מה שעלול להגביר את הסיכון לזיהומים ומחלות, ובמערכת ההורמונלית. כל זאת עוד לפני שמוסיפים פציעות ופגיעות מיניות, שיש לנו עדויות שמתרחשות שם".

לדבריו, מעדויות רופאים שטיפלו בחטופים ששבו בעסקה בנובמבר האחרון, לאחר כ-50 ימים, עלו בעיות רפואיות נוספות איתן מתמודדים החטופים, כאלה שהצריכו טיפול מיידי, כך למשל, "תסמונת ההזנה מחדש" (תסמונת מטרידה המתבטאת בשרשרת של שינויים מטבוליים המתרחשים עקב חשיפה מחודשת של הגוף להזנה). ד"ר בלומנפלד מציין כי בהסתמך על הזמן שעבר, בעיות אלה עלולות רק להחריף. "אנחנו יודעים שניצולי שואה ששרדו את מחנות ההשמדה, ונתנו להם אוכל בצורה בלתי מבוקרת, מתו. זו לא רק בעיה במערכת העיכול שמפריעה לתפקוד, אלא מצב שיכול להסתיים במוות. ראינו גם בקרב החטופים זיהומים ובעיות עור קשות, שלא ציפינו להם, כתוצאה מתנאים תברואתיים ירודים".

בדוח שפורסם בתחילת החודש מטעם מטה משפחות החטופים, בשם המצמרר "כמה זמן חטוף שורד", הסביר פרופ' יובל חלד, מומחה בפיזיולוגיה, ולשעבר הפיזיולוג הראשי בחיל הרפואה כי "בניגוד לסטטוס של שבויי מלחמה, הרי שהחטופים בעזה מוחזקים כבני ערובה והם לא מקבלים את הזכויות וההגנות המגיעות להם כמו: טיפול רפואי, פיקוח וקשר עם גורמים חיצוניים וזאת בניגוד לחוק ההומניטרי הבינלאומי. עובדת היותם בני ערובה ללא כל פיקוח הומניטרי כלשהו חושפת אותם לתנאים קשים ומסוכנים הרבה יותר מתנאים של שבויי מלחמה כפי שמוכרים לנו עד כה ממקרי עבר".

לטענת ד"ר בלומנפלד, מלבד ההשלכות הפיזיולוגיות, ישנן גם השלכות נפשיות רבות. "בתנאים האלה שהחטופים מוחזקים, כולם סובלים ממצוקה נפשית, וככל שהשהות ארוכה יותר, כך הפגיעה משמעותית יותר, ולעיתים בלתי הפיכה. סיכויי ההחלמה של החטופים הולכים ויורדים ככל שהזמן עובר. ברור לכולנו שהם יסבלו מבעיות נפשיות קשות, גם הילדים, גם המבוגרים, גם הצעירים, גם החיילות. אנחנו נראה פה אנשים עם נכות נפשית גדולה, כזו שלא מאפשרת להם לחיות חיים רגילים".

"אפשר לשבור כמעט כל חוסן, בייחוד אחרי יותר מ-300 ימים"

המומחים ששוחחנו עמם מתייחסים גם למצבם של החטופים המבוגרים שנותרו בשבי, ועלול להיות חמור עוד יותר. רק בחודש שעבר התבשרנו כי החטוף אלכס דנציג בן ה-76 מקיבוץ ניר עוז נרצח בשבי. לפני כחודשיים דווח גם על הירצחם של עמירם קופר (84), חיים מצגר (80), וחיים פרי (79). "אני לא יודע כמה מהחטופים המבוגרים נותרו בחיים, אם בכלל", אומר פרופ' מארק קלרפילד, מומחה בגריאטריה. "לקשישים, בדומה לילדים קטנים, יש פחות 'רזרבה' קלינית. רבים מהם, מטבע הדברים, סובלים ממחלות רקע, בהם כולסטרול גבוה, סוכרת, בעיות לב. גם במצב שגרה, בעת שהם מקבלים טיפול באופן מסודר, קשה לשמור על האיזון שלהם מבחינת תרופות וטיפול, אז על אחת כמה וכמה בתנאי שבי, שחלקם שוהים במנהרות חשוכות, לחות, ללא אוויר, בלי תרופות ובלי השגחה רפואית. אם הם בחיים, קרוב לוודאי שהמצב שלהם קריטי".

מאז השבעה באוקטובר, דובר רבות גם על החוסן הנפשי שהפגינו הקשישים, שבלט לעין בתיעוד רגעי החטיפה של יפה אדר, רכובה על קלנועית לצד מחבלי חמאס כשראשה מורם, וכן בתיעוד חזרתן של הנשים המבוגרות בעסקת החטופים בנובמבר, שצעדו על רגליהן על אף הטראומה הבלתי נתפסת שעברו. ואולם, ככל שהזמן עובר, טוען פרופ' קלרפילד, הדברים עלולים להשתנות. "זה נכון שמדובר באנשים חזקים, קיבוצניקים, והמזל שלהם, אם יש בכלל כזה, הוא שיש להם חוסן, ומשפחות תומכות, ולפני האסון הם היו יחסית במצב טוב. אבל עדיין, אפשר לשבור כמעט כל חוסן, בייחוד אחרי כבר יותר מ-300 ימים. גם אם יצליחו להחזיר אותם הביתה, היכולת שלהם לשוב למה שהיו קודם מוטלת בספק".

"תחושות השבר וההפקרה רק מתעצמות, ונוצר גם שבר באמון, משהו מאוד בסיסי שנסדק"

בראיון לאולפן שישי בשבוע שעבר, סיפרה אילנה גריצווסקי (31), בת זוגו של מתן צנגאוקר, שגם הוא נחטף לעזה, ששוחררה משבי חמאס אחרי 55 ימים, על הרגע שפגשה במנהרות את דוד קוניו, עופר קלדרון ואיתן הורן. "הם היו שבורים כמו כולם. בלי תקווה. כולנו היינו מיואשים. חשבנו שאף אחד לא יצא. שזהו". חטופים נוספים ששוחררו מהשבי, סיפרו גם כן על  הקושי להישאר אופטימיים ולשמור על התקווה, וקשה שלא לתהות על התחושות של מי שעוד נותרו שם, כבר יותר מעשרה חודשים.

"תחת לחץ, טרור ואי וודאות, תחושות השבר וההפקרה בקרב החטופים רק מתעצמות, ונוצר גם שבר באמון, משהו מאוד בסיסי שנסדק. כל אלה מחלחלים פנימה ופוגעים באופן קשה בנפש", מסבירה ד"ר עינת יהנה, פסיכולוגית שיקומית מומחית, מרצה בכירה באקדמית תל אביב יפו, וראש תחום שיקום במערך הבריאות במטה משפחות החטופים, לדבריה, הזמן בהחלט משחק תפקיד, שכן התקווה של החטופים כי משהו ישתנה בעתיד הקרוב, הולכת ונשחקת. "צריך גם לזכור שזה לא רק שהם מוחזקים בשבי, הם גם מוחזקים בשעה שהמלחמה עדיין מתנהלת, כלומר הם כל הזמן נמצאים באזור מלחמה, וגם זה עוד איום וחשש שמתווסף".

בהתבסס על עדויות החטופים, מציינת הד"ר, אלה שחשופים לטלוויזיה או לרדיו, ושומעים על המאבקים להחזרתם, והעצרות הגדולות, ייתכן ומקבלים כוח ותקווה, אם כי בחלק מהמקרים הם עלולים גם לשמוע אמירות באשר להתמשכות המלחמה, הסכם חטופים שלא מתממש, וטלטלות במערכת הפוליטית. "כל אלה מהווים חומר בידי השובים שלהם לטרור והתעללות פסיכולוגית, להגיד להם שהם לא חשובים, שהמדינה שכחה אותם ועוד אמירות ששוברות את הנפש. אם בהתחלה התעודדנו מהחוסן הנפשי של כל אחד מהחטופים, והגוף החזק, המצב שונה אחרי 313 ימים בתנאים איומים כאלה. הם ממש בסכנת חיים.

"ראינו את הקשיים הנפשיים אצל חטופים ששוחררו אחרי 50 ימים, אז אין לי ספק שמעל 300 ימים אנחנו נמצא אנשים שבורים נפשית, כבויים נפשית, מכונסים בתוך עצמם, עם פוסט טראומה מורכבת, ושבר גדול ביכולת לסמוך על העולם. חלק מהם גם מוחזקים במנהרות, שם יש חסך של השמש ואור היום, וגם זה משהו שיכול לייצר לא מעט בעיות, לא רק פסיכולוגיות ורגשיות, אלא גם קוגניטיביות, בין השאר שיבושים בתפיסת זמן ומציאות, בלבול, ניתוק ובידוד. בנוסף, רבים מהם עוד לא יודעים מה עלה בגורל יקיריהם, ולא יודעים באופן מלא מה התרחש בשבעה באוקטובר".

מלבד ההערכות המדאיגות באשר למצבם הבריאותי של החטופים, צריך גם לזכור את הכאב והקושי שחשות משפחות החטופים, קרוב לשנה. "הציבור נוגע בנושא של החטופים רק בנקודות. מתקרב, מתרחק, כי הדעת לא יכולה לסבול מצב כזה, וזו גם חלק מהטרגדיה של המשפחות שמרגישות שלא תמיד מצליחים להבין אותן, ועם מה הן מתמודדות", אומרת ד"ר יהנה. "הן במאבק יומיומי, סיזיפי, מנסות להעביר לציבור ולעולם את הכאב, אבל העשייה הזו שלצערנו עד עכשיו לא מתכנסת לכלום, שוברת. המשפחות צריכות את סגירת המעגל הזו. הן נמצאות במצב שגם תהליכים של אבל והחיים עצמם נמצאים בקיפאון עד שגורל יקירהם יתברר".

לדבריה, אי החזרת החטופים תשפיע על החברה הישראלית כולה. "לא נוכל להשתקם אם הם לא יחזרו, זה לעד יהיה פצע מדמם בחברה הישראלית, ואסור לנרמל את המצב הזה. הימים עוברים וחייב להציל אותם עכשיו, כי בסוף לא יהיה את מי להציל. הם לא רק סובלים, הם בסכנת חיים".