פיליפ מרמלשטין בן ה-66, תושב גני תקווה, הוא הנוסע שנפטר בטיסת אל-על הלילה (בין שבת לראשון) מבנגקוק לתל אביב. נוסעים ששהו עמו בטיסה דיווחו כי מרמלשטיין חש ברע והתלונן על כאבי בטן, אולם רק כמה שעות לאחר מכן התברר כי איבד את ההכרה ומת בכיסאו. בריאיון ל-mako בריאות מספרת בתו מעיין מרום, שמתגוררת בימים אלה בניו ג'רזי בארה"ב, על הרגע שבו קיבלה את הבשורה הקשה. "הסתכלתי על השעה וידעתי שהוא כבר היה צריך לנחות בארץ, אז שלחתי לו הודעה אם הכל בסדר והוא לא הגיב. פתאום ראיתי דיווח באתרים על גבר בן 66 שמת במהלך טיסה, וחשבתי לעצמי 'אוקי, זה צירוף מקרים' שהוא גם לא עונה וגם אני רואה ידיעה כזו, אבל משהו בתוכי עדיין רצה להאמין במשהו טוב".
אולם, כעבור זמן קצר, קיבלה מרום טלפון משוטרי משטרת ישראל במרחב נתב"ג. "השעה אצלי הייתה 2 לפנות בוקר, וקיבלתי טלפון ממספר חסוי. כשעניתי הוא אמר לי שהוא מבקש לפגוש את המשפחה בהקדם. ביקשתי ממנו שיגיד לי בטלפון מה קרה. הסברתי לו שאני גרה בחו"ל, וההורים שלי גרושים, ולא רציתי שהוא יגיע לבית של אמא וילחיץ אותה. שאלתי אותו אם מישהו מת ואם זה קשור למשפחה שלי, והוא אמר לי שכן. אז ניסיתי להריץ בראש עם מי לא דיברתי מהמשפחה לפני שנכנסתי לישון, והבנתי שזה אבא שלי. שאלתי אותו אם אבא שלי מת, והוא ענה שכן". מרום מציינת כי בשלב זה עדיין אין פרטים מדויקים באשר לנסיבות מותו של אביה. "הגופה שלו עברה למכון לרפואה משפטית באבו כביר, ואנחנו מחכים לקבל את המידע, שנוכל להביא אותו לקבורה בהקדם".
למרבה הצער, סיפורה של משפחת מרום כרוכה בבשורות איוב. לפני כחמש שנים איבדה את אחיה הצעיר איתמר בתאונת דרכים. שבוע לאחר מכן, ביום האחרון של השבעה, קיבל אחיה הגדול רוני דום לב ומת. "היינו חמישה אחים, ונותרנו שלושה".
הבוקר נאלצה מרום להיות זו שמבשרת לשני אחיה את החדשות הקשות על מות אביהם. "התקשרתי אליהם בשיחת וידאו. הם התרגשו לקבל ממני שיחת וידאו, כי רק לפני שבועיים עברתי לארה"ב, רציתי לאזן את הנפש שלי עם כל מה שקורה בארץ, והם חיכו לשמוע ממני, הם היו מחוייכים. אמרתי להם 'אני אתחיל מהסוף, אבא מת'. היו צרחות והשיחה התנתקה ישר, ואז התקשרתי לכל אחד מהם בנפרד, הם במצב מאוד קשה".
מרמלשטין, שעובד כאח במרכז הרפואי שיבא (תל השומר) התמודד בשנים האחרונות עם הכאב והגעגוע לשני בניו. הטיול לתאילנד היה חלק מהניסיון לחזור לחיים. "הוא ניסה להתאושש מהאבל שלנו, לרגע לחייך, להרגיש שיש חיים גם אחרי השכול, שגם אחרי החושך אפשר לראות אור ונופים יפים", מספרת בתו.
היא מעידה כי השכול קשה עוד יותר כשהכאב והגעגוע "מתחלק" בין כמה בני משפחה. "אני זוכרת שהסתכלתי על רשימות הנרצחים אחרי השבעה באוקטובר, ובדקתי את שמות המשפחה. הלב שלי היה נשבר כשהייתי רואה כמה שמות עם אותו שם משפחה. כי מי שחווה שכול כזה, העצב והגעגוע הם כבר לא למישהו אחד, זה מתחלק לכל כך הרבה בני משפחה. אני באה מבית דתי, ומחר זה תשעה באב, חורבן הבית, וזה עוד יותר מעצים את כל התחושות שלי ושלנו כמדינה".
על אף הכאב והקושי, מבקשת מרום להעביר מסר ולחזק את המשפחות הרבות, שהצטרפו למעגל השכול בעשרת החודשים האחרונים, מאז פרצה המלחמה. "אחרי שאחיי נפטרו, שיוועתי למישהו שאוכל להסתכל לו בעיניים ושיבין אותי מבלי לדבר, שיבין איזה סערה הלב שלי עובר. זו שנה טרגית לעם שלנו, למדינה שלנו, ואני רוצה לחזק אותם מהמקום המאוד כואב שלי. אני היום מבינה שאני לא רק אחות שכולה, אני גם יתומה, אבל למרות מה שעברתי, אני עדיין בן אדם שמאוד מאמין בזריחה שמגיעה אחרי השקיעה".
לסיום היא מספרת על שיר חדש שכתבה. "אני זמרת ושחקנית, מטפלת בפסיכודרמה, וכותבת הרבה שירים. ממש שבוע לפני שטסתי לפה כתבתי שיר, וקראתי לו 'ילד עטלף', והוא מדבר על מישהו שהחושך נגע בו. אז אני רוצה להדגיש שיש גם אור אחרי החשכה, שלא תמיד מגיע מיד אחרי, ושלפעמים קשה לראות אותו, אבל בסוף הוא מגיע".