כבר יותר מ-140 יום משפחות החטופים נלחמות על שובם של אהוביהם, בנים, בנות, אבות, אמהות סבים וסבתות. רובם לא חזרו לחיים שלהם. סקר חדש של קופ"ח מכבי שירותי בריאות בשילוב עם מטה החטופים מציג נתונים קשים על מצבם בתוך אי הוודאות הנוראית:
כ-80% מבנות משפחות החטופים מדווחות על שינוי לרעה במצבן הבריאותי, כאשר 62% תופסות אותו כבינוני או גרוע. 86% מבנות משפחות החטופים דחו או ויתרו על תור לרופא או בדיקה רפואית שנקבעה מראש. 21% מבנות המשפחות ומתנדבות המטה דיווחו שירדו בצורה משמעותית במשקל, 88% מהן דיווחו על שינוי לרעה בהרגלי התזונה, כמעט פי 2 מהשינוי באוכלוסייה הכללית.
כמעט כל בנות המשפחות שלקחו חלק בסקר דיווחו על ירידה באיכות השינה שלהן, עם נתון דרמטי של 93% ששנתן נפגעה מאז אירועי ה-7 באוקטובר ובהקשר ישיר לכך, 14% מהן העידו כי נוטלות כדורי שינה עם מרשם.
רוב של בנות משפחות החטופים (96%) דיווחו על שינוי לרעה בתפיסתן את מצבן הנפשי, כאשר כ-2/3 מהן תופסות את מצבן הנפשי כבינוני או גרוע. כמו כן, הן מעידות על עלייה של יותר מפי 2 בשימוש בתרופות לטיפול במצבי דכאון או חרדה (מ-8% ל-19%).
פנינו לשלושה מהם שיחלקו אתנו מעט מההשלכות הנפשיות הקשות איתם הם מתמודדים מאז ה-7.10.
שי בנימין שאביה רון הוגדר נעדר במשך 57 יום עד שקיבלו את הבשורה שהוא חטוף, ברק חברו הטוב של אליה כהן שהשתתף במסיבה ברעים עם חברתו ונחטף על ידי חמאס לעזה והוריה של ענבר הימן שעבדה בסיוע רגשי למבלים במסיבת הנובה, נחטפה על גבי אופנוע לעזה, ואחרי 70 יום בין תקווה לייאוש נודע שנהרגה בשבי.
רון בנימין, תושב רחובות, יצא בשבת לרכיבה על אופניים עם החבורה שלו. הם נסעו עם הרכב לבארי משם היו אמורים לצאת לרכיבה. כשהגיעו התחילו אזעקות. החברים החליטו להיכנס למיגונית בבארי ורון החליט לנסוע הביתה. חבריו נשארו בחיים והוא נחטף על כביש 232 במפלסים. שי בתו הייתה באותו זמן בדובאי 15 שעות לאחר טיסת קונקשן מחופשה בפיליפינים. "זה לא היה קל וזה עדין מאד קשה", אומרת שי בנימין, "בהתחלה ידענו שהוא נעדר, ככה הוא הוגדר. ישבנו בבית חמישה שבועות ולא יצאנו, וזה הרגיש ממש כמו שבעה. כל היום באו אנשים הביתה, הביאו אוכל, לא עזבו אותנו לבד. אתה קם בבוקר, ולא יודע מה עומד לקרות, כל דפיקה בדלת מקפיצה אותך. כבר ידעו שאסור לדפוק לנו בדלת. אצל ההורים שלי יש מין וידאו באינטרקום שמראה מי נכנס בדלת הכניסה לבניין. אני זוכרת שראינו שני אנשים בחולצות כחולות, וחשבנו שזהו. אחותי ואני הגענו לפתח הדלת רועדות לגמרי, ואז הסתבר שאלה בכלל שני בוסים של אמא שלי. זה היה ממש מלחיץ. מבחינתנו תמיד הייתה אופציה שהוא חי. אחותי הקטנה הייתה תמיד בטוחה ואופטימית שהוא חי. גם היינו בזירה ולא היה דם מסביב לרכב. הייתה לנו את האמונה ואמונה מייצרת מציאות. זה לא קל. כשהודיעו שהוא חטוף הייתה כמובן שמחה והקלה, אבל לא קל".
איך מתמודדים נפשית?
"כשזה קרה הייתי בדובאי. בשש וחצי בבוקר כבר קיבלתי הודעות למלון. כבר אז היה ברור לי שאני חייבת להתחיל לפעול. אני במדינה ערבית ובארץ מלחמה ואין לי מי שיעזור לי כי אבא שלי, שהיה הדמות הכי דומיננטית בחיים שלי, לא עונה. פשוט בכיתי 15 שעות. עשיתי הסכם עם עצמי שברגע שאני נוחתת אני לא בוכה יותר. אני תופסת את תפקיד ראש המשפחה ואני מחזיקה את המשפחה. מאותו הרגע יצאתי למלחמה. כולנו יצאנו למלחמה. אני לא מפסיקה להתראיין, בעיקר ברשתות זרות, אני לא יכולה לשבת רגל על רגל, צריכה לדעת שעשיתי הכל כדי להחזיר את אבא שלי. אני עושה הרבה הסברה, טסה עם משלחות, ומרגישה שאני עושה עבודת שגרירה. זה לא קל. הכל על הכתפיים שלי. אני בסך הכל בת 25 ואני יודעת כמה זה לא בריא לבריאות הנפש שאני ככה חזקה ולא בוכה אבל אני לא יכולה להישבר כי אז גם הם ישברו".
מה המצב הנפשי של אמא ואחותך הקטנה?
"ההורים שלי 28 שנה ביחד. הוא פתאום נעלם, יש לא מעט דברים שהיא לא רגילה לעשות. היה לה מאד קשה. בהתחלה הם ממש לא תיפקדו רק בכו. לאט לאט אחותי נכנסה לעשיה וזה עוזר לה. היא הילדה הקטנה שרגילה שהוא עושה הכל עבורה. אמא פחות עושה ראיונות, היא מעדיפה את השקט שלה. היא מגיע למטה עם המשפחות בכיכר, זה כמו קבוצת תמיכה. כולנו משפחה אחת גדולה. יש שם אנשים שמבינים אותה היא לא צריכה להסביר. אמא סוכנת ביטוח, לאחרונה היא חזרה לעבוד קצת. גם אני מנסה לחזור לעבודה שלי בהייטק, אבל רוב היום אני במחשבות על העבודה האחרת שלי - להחזיר את אבא. לא הולכת לסרטים, לא אוכלת במסעדות איך אני יכולה להנות כשאבא שלי סובל?. אני יודעת שכדאי ללכת לטיפול פסיכולוגי, אבל כרגע אני יכולה לפעול רק מתוך ההדחקה. לא יכולה להרשות לעצמי להציף הכל. כשזה יגמר אני ללא ספק אלך לטיפול".
אליה כהן, בן 26, נסע לבלות במסיבה ברעים יחד עם בת זוגו זיו. כשהתחילו הטילים הם ברחו למיגונית ממנה חטף. זיו נקברה מתחת לגופות וכך נשארה בחיים. אבא שלו נכה, פגוע ראש ממתין ליום שישוב אליו בנו. ברק איזיק חבר טוב של אליה ושותף להפקות ויארועים שעשו יחד, בילה גם הוא באותה מסיבה. "אני ברחתי אחרי שזרקו רימונים לתוך המיגונית שבה הייתי. היה לי ממש מסע מטורף. ברחתי וברחתי, הגעתי בערב ברגל לנתיבות. עדכנתי את אליה ברגעים הראשונים איפה אני, כמה דקות אחר כך הגיעו למיגונית שלו".
איך אתה?
"איבדתי המון חברים בדרך. ומאז כולנו לא הצלחנו להמשיך הלאה. אנחנו מנסים לחזק את המשפחה של אליה, הם עושים המון שיעורי תורה להתחזק, אנחנו מנסים להיות הרבה עם בת זוגו. עד הרגע שהוא לא יחזור, לא נוכל לשים את האירוע מאחורינו. לא חזרנו לעבודה או לשגרה, אנחנו לא ישנים בלילה וכמעט לא יוצאים. אני מקבל טיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי מאז האירוע. אבל הטיפול לא ממש יעזור עד שלא נסגור מעגל. כשהוא יחזור וכולם יחזרו, נתחיל לטפל בעצמנו כולנו ביחד".
יפעת אמא של ענבר הימן, כתבה בטקס הנטיעות בט"ו בשבט בקיבוץ רעים את הטקסט הבא: "יפה שלי. אני הולכת לנטוע לך מחר עץ שתוכלי להסתכל מלמעלה ולראות אותו גדל ואולי אפילו לנוח עליו פרפרית וורודה שלי, אני גם אהיה במייצג שעשו לך ובאנדרטה איפה שלקחו לי אותך המחבלים בני העוולה הרוצחים האלה ואני מבטיחה לך שנסגור עם כולם חשבון ונביא אותך לקבורה בארץ ישראל. אני אעשה את הכל שזה יקרה, הרים אני אזיז בשבילך שתהי פה שאוכל סוף סוף להיפרד ממך כמו שצריך ולבנות לך מצבה וורודה כמו שאת שאוכל לבקר כל יום. את לא תשכחי לעולם - זה היעוד שלי. אני אנציח אותך בכל מקום מלאכית יפה שלי פרח יפה וקסום ילדת שמש וחופש שלי. תמשיכי לרקוד שם למעלה וציירי עננים וורודים. ותגיעי בבקשה גם אלי בחלומות כי אני מתגעגעת אליך עד כאב. אוהבת אותך תמיד לתמיד. אמא".
ענבר הימן, סטודנטית לתקשורת חזותית בת 27 מחיפה הייתה אומנית גרפיטי, עם חתימה מוכרת הנושאת את כינוי שלה "פינק". המסע לשחרורה היה מלווה בכתובות שריססו אומני גרפיטי בארץ ובעולם free pink היא עבדה בסיוע רגשי למבלים במסיבת הנובה, נחטפה ונראתה בסרטון כשהיא מובלת על ידי המחבלים באופנוע לתוך עזה. במשך 70 יום חיה משפחתה של ענבר בתקווה שהיא פצועה ונלקחה לטיפול בבית חולים בעזה אבל אז קיבלו את הבשורה הנוראית על מותה, והם מקדישים כל רגע מזמנם לעשות הכל שיחזירו אותה לקבורה בארץ.
איך מתמודדים?
"אנחנו מאד פעילים במטה. זה מאד קשה כל יום מחדש לקום", מתאר חיים, אביה של ענבר. "בדרך כלל נשברים בבוקר אוספים את הכוחות, הולכים לפגישות, לפעמים מהבית בזומים, אחותי וגיסי נמצאים פה ותומכים. כל יום מחדש, התמודדות עם האובדן והכאב ואז פעילות ואז בלילות שוב, התמודדות".
יפעת: "אנחנו לא מרשים לעצמנו לקבל עד הסוף את האובדן, להתאבל את הסוף אנחנו צריכים את הכוחות שלנו להביא אותה לארץ. אני מרגישה שהנשמה שלה לא תהיה שקטה עד שלא תגיע לארץ. אני הולכת לטיפול פסיכולוגי וזה מאד עוזר לי. אבל אי אפשר להתאבל עד הסוף עד שלא נסגור מעגל. הודיעו לנו על מותה ביום שישי. הדלקתי נרות שבת והתכוננו לשבת לארוחה, ברבע לחמש דפיקה בדלת. הגיעה משלחת של שבעה אנשים שבישרו את הבשורה המרה. צעקתי עליהם שהם לא יודעים על מה הם מדברים ומה פתאום ושיצאו מפה. ישבנו שבעה. חשבנו שזה יהיה מצומצם אבל חברה שלה אמרה שיש המון חברים של ענברי שרוצים להגיע. עשו סוכה בחוץ ושם היא הייתה ממש חיה, עם המון ציורים מלאי צבעים זאת הייתה סוכת אבל מאד מיוחדת ומלאה בחיים. לא ידענו כמה חברים היו לה. היא נגעה בכל כך הרבה אנשים מכל המעגלים של חייה".
חיים: "כרגע אני לא בטיפול. אני מאמין שבשלב מסוים אעשה את זה. אני עטוף במשפחה בחברים. העשייה, המפגשים קבוצות הווטסאפ. יש קבוצות של משפחות שנקראת נרצחים חטופים. יש להם את אותם צרכים וזה עוזר. יש במטה קבוצת חוסן ומנסים להקים קבוצת תמיכה. האנשים מאד שבורים, בקושי מתפקדים, לא הולכים לעבודה. 70 יום היינו בתקווה. היא מצולמת בסרטון בו היא נראית חסרת הכרה. אנחנו לא ראינו את הסרטון לא יכולנו. מניתוח של רופאים את הסרטון היה ברור שהיא פצועה קשה, אבל המשכנו עם התקווה שאולי טיפלו בה שם. ככה במשך 70 יום בעצרות, בהפגנות ובפגישות. אחרי 70 יום הגיעה הבשורה הקשה".
