קדחת מערב הנילוס (West Nile fever) היא בעיקרה מחלת חום דמוית שפעת, שהגורם לה הוא נגיף (וירוס) שעובר בעקיצת יתושה. מקור שמה הוא האזור הגאוגרפי שבו תוארה לראשונה – באוגנדה, מערבית לאזור המוצא של הנילוס הלבן. בישראל המחלה תועדה לראשונה ב-1950, ובעשורים האחרונים היא מופיעה אצלנו כל שנה. גל משמעותי במיוחד נרשם בשנת 2000, עם 425 חולים. השנה (2024) הגיע מספר הנדבקים לשיא של יותר מעשרים שנה, מה שהחזיר את המחלה לכותרות.
הכתבה פורסמה במקור באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי
נתחיל בהרגעה ונדגיש שבניגוד למחלות קטלניות שמועברות בעקיצת יתושים, כמו מלריה או קדחת צהובה, כ-80 אחוזים מהנדבקים בקדחת מערב הנילוס לא צפויים כלל לסבול מתסמיניה, וכנראה אפילו לא יֵדעו שנדבקו. גם אצל הנדבקים שכן חווים תסמינים וסובלים ממחלת חום, לרוב היא מסתיימת בלי טיפול תוך שלושה עד עשרה ימים. רק בפחות מאחוז אחד מהמקרים מתפתחת מחלה מורכבת יותר, שמערבת את מערכת העצבים המרכזית ומסכנת חיים.
עופות, יתושים ואנחנו
גורם המחלה הוא נגיף ממשפחת Flaviviruses שעובר מחזורי רבייה והדבקה בעיקר בין יתושים ועופות. היתושים מתרבים במקורות מים, וזו נקודת המפגש שבה הם עוקצים את העופות ומעבירים להם את הנגיף. כך העופות הופכים למאחסן עיקרי של הנגיף. היתוש אינו גורם המחלה וגם אינו חולה בה, אלא רק משמש כמַעֲבִירָן (וֶקְטוֹר) שמקבל את הנגיף מהאורגניזם המאחסן (עופות) ומעביר אותו לאורגניזם אחר, כמו האדם. נוסף על עופות, בעיקר ממשפחת העורביים, אפשר למצוא את הנגיף גם בסוסים, בכלבים וכמובן בבני אדם אך בשכיחות נמוכה יותר. העומס הוויראלי בבני אדם נגועים הוא נמוך, כלומר ריכוז הנגיף בדם אינו מספיק כדי שיתושה שאינה נושאת את הנגיף תידבק בו בעקיצת אדם ותפיץ אותו הלאה. לכן האדם נחשב למאחסן לא יעיל עבור הנגיף. בנוסף, הנגיף לא מדבק מאדם לאדם, אם כי הדבקה מאדם לאדם יכולה להתרחש בדרכים אחרות ונדירות מאוד כמו תרומת דם נגועות, השתלת איבר או מעבר מאם לעובר. היתוש העיקרי שנושא את הנגיף הוא יתוש הכולכית המצויה (Culex pipiens) הנפוץ מאוד בישראל, אך הוא מועבר גם בעקיצות של יתוש הטיגריס האסיאתי (Aedes albopictus), שגם הוא נפוץ בארץ. המחלה מגיעה לשיאה בחודשי הקיץ והסתיו, ככל הנראה בשל הטמפרטורות הגבוהות שמספקות סביבה נוחה ליתושים.
כאשר יתושה שנושאת את הנגיף עוקצת אדם, היא מזריקה לשכבות הפנימיות של עורו רוק שמכיל את הנגיפים. כך הם מתחילים את מסעם בגוף האדם. זהו השלב הראשון (early phase) שבו הנגיף מתרבה ומתבסס בעיקר בחלק הפנימי של העור. מערכת החיסון נלחמת בהתפשטות הנגיף כדי למנוע מעבר לשלב הבא (Dissemination phase), שלב החדירה וההתבססות בזרם הדם (וירמיה) שבו עוברים הנגיפים לרקמות כמו הלימפה, הלבלב והכליות. השלב השלישי הוא חדירה אל המוח ואיום על תפקוד מערכת העצבים המרכזית (Central nervous system phase) שבו עלול הנגיף לגרום לסיבוכים מסכני חיים.
תסמינים וסיבוכים
תקופת הדגירה, הזמן שעובר מהעקיצה ועד הופעת תסמיני המחלה היא בממוצע שישה ימים אך יכולה להתארך עד כשבועיים. מבין הנדבקים רק כ-20 אחוזים יפתחו תסמינים, ואצל רובם היא תתבטא במחלת חום מתונה דמויית שפעת, מלווה בכאב ראש, בחילה, כאב שרירים, חולשה ופריחה שיחלפו לאחר כשבוע ובלי טיפול מיוחד. אצל אחד מתוך 150 נדבקים, בעיקר בני ובנות 60 ומעלה, חולי סוכרת או בעלי מערכת חיסון חלשה, המחלה עלולה להיות ממושכת וקשה. אצל חולים כאלה עלולים להופיע סיבוכים במערכת העצבים המרכזית כמו דלקת קרום המוח (Meningitis) ודלקת רקמת המוח (Encephalitis) שיתבטאו בכאבי ראש חזקים, בחום גבוה, בלבול, פרכוס, חולשת שרירים ואף עלולים להוביל למוות. בנוסף תיתכן פגיעה בלב, בעיניים ובלבלב. אפשר לאבחן את המחלה באמצעות בדיקת נוגדנים בדם או בנוזל השדרה, אך הבדיקה נעשית בדרך כלל רק במחלה קשה. אין כיום טיפול במחלה או חיסון מונע, אך יש ניסיונות לטפל באמצעות אינטרפרון – טיפול מיוחד שנבדק גם בנגיף הקורונה.
המצב בישראל
נתוני התחלואה השנה חריגים בהיקפם עם התפרצות שממוקדת במרכז הארץ. עד אמצע אוקטובר מספר החולים המאומתים עמד על 922. מתוכם 72 מתו מהמחלה, רובם בני 70 ומעלה, בהשוואה לממוצע של 36 חולים בשנה בחמש השנים האחרונות. חשוב לציין שהחולים המאומתים הם רק חלק מזערי ממספר הנדבקים בנגיף בפועל. המספר האמיתי גבוה הרבה יותר, משום שחולה מאומת הוא לרוב רק אדם שלקה במחלה קשה ואושפז בבית חולים שם אובחן הנגיף בדמו.
הסיבה להיקף הנדבקים החריג השנה אינה ברורה. הסבר אפשרי הוא תנאי מזג אוויר מיטביים שהיו השנה עבור היתושים, חורף עתיר גשמים וקיץ עם טמפרטורות שיא, שיצרו שפע של מקורות מים עומדים המתאימים להתרבות. ייתכן שתופעות אלה קשורות לשינויי האקלים ולהתחממות הגלובלית, מה שעולה בקנה אחד עם העלייה בתחלואה בקדחת מערב הנילוס במדינות רבות באירופה, כמו גם בארצות הברית. מחקרים מראים, למשל, כי שימוש גובר בהשקייה – תוצר לוואי של שינויי האקלים – מייצב את אוכלוסיות היתושים ומסייע להתפשטות המחלה.
סיבוך נדיר של המחלה אירע לפני ימים אחדים אצל אישה כבת 30. היא הגיעה לבית חולים עם תלונות לא ספציפיות כמו כאב ראש, כאב שרירים, פריחה וטשטוש קל בראייה, וקיבלה טיפול תומך בלי שהרופאים אבחנו את קדחת מערב הנילוס. עם ההחמרה במצבה הכללי, ובעיקר פגיעה בראייה שהתבטאה בחסרים בשדות הראיה ובהפרעות ראייה נוספות, היא עברה בירור עיניים מקיף ואובחנה עם דלקת בדמית העין (choroiditis) עם מעורבות בחלל הזגוגית. מחלת העיניים עוררה את חשדם של הרופאים הזו הייתה נראת לרופאים לא שגרתית, ולאחר התייעצות עם מומחי עיניים בארץ ובעולם היא אובחנה כחולה בקדחת מערב הנילוס. "ידוע שפגיעה כזו היא חלק מהתסמינים של המחלה, אך נדיר שזה קורה ונדיר שיש פגיעה כזו במטופלת כה צעירה", אמרו פרופ' יוסף פיקל וד"ר מיכל ליפשיץ מבית החולים אסותא באשדוד, שטיפלו בחולה. "על פי תיאורי מקרה מתועדים, לעיתים הראייה לא חוזרת למצבה הקודם. המטופלת שוחררה לאחר כמה ימים מכיוון שהייתה יציבה. אין לנו כיום טיפול טוב למחלות ויראליות אך אנו מאמינים שהפגיעה בראייה תשתפר. זה מקרה נדיר מאוד אך בישראל צריכים להיות מודעים לכך במיוחד לנוכח מספר הנדבקים בקדחת מערב הנילוס שהולך וגדל".
כאמור, במקרים הנדירים יחסית של סיבוכים, הטיפול העיקרי הוא טיפול תומך, בתסמינים ולא בגורם המחלה. כאמור, רוב היתושים בארץ אינם נושאים את הנגיף ולכן אינם מסכנים במחלה. עם זאת, מכיוון שעדיין אין טיפול יעיל או חיסון מונע, התגוננות יעילה מפני עקיצות מפחיתה את הסיכון לתחלואה. התגוננות כזו כוללת לבוש ארוך, שימוש בתכשירים דוחי יתושים, התקנת רשתות בחלונות, שימוש במאווררים, וייבוש מקורות מים, גם קטנים כמו צלחות של עציצים.