אלי שרעבי, אור לוי ואוהד בן עמי ששוחררו אתמול (שבת) משבי חמאס, עברו עינויים פיזיים וחוו התעללות וטרור פסיכולוגי במשך 491 ימי המלחמה. עם שובם לישראל, חלקם נאלצו להתמודד גם עם מציאות קשה מנשוא, בעת שהתבשרו על מותם של בני משפחתם הקרובה – אור לא ידע בוודאות שאשתו עינב נרצחה ואלי שרעבי לא ידע שאשתו ושתי בנותיו נרצחו.
ד"ר עידית גוטמן, פסיכולוגית קלינית מאוניברסיטת תל אביב, מסבירה בראיון ל-mako בריאות כיצד נערכים למצב שבו נדרש לבשר לאנשים שעברו גיהינום בזמן שהותם בשבי על כך שבני משפחתם כבר אינם בין החיים: "באופן כללי, לפי מה שמכונה 'פרוטוקול בשורה מרה', בשלב הראשון שואלים אותם מה הם יודעים ולמה נחשפו. לאחר מכן, מיידעים אותם בדבר העובדה שיש בשורה לא נעימה. מנסים שזה ייעשה במקום פרטי ושקט, וחשוב שהבשורה תהיה בנוכחות דמות מוכרת, וחשוב שהיא עצמה כבר נחשפה למידע הקשה והתמודדה איתו. מובן שלרוב נעזרים גם באנשי מקצוע שתומכים במי שמקבל את הבשורה הקשה".
"תגובה טבעית לסיטואציות קשות, גורמת למי שחווה אותן להתנתק מהמציאות באמצעות תחושות מדומות שהאירוע הקשה לא קורה"
ד"ר עידית גוטמן
הנפש מתנתקת מהגוף במצב כזה
ד"ר גוטמן מציינת תופעה פסיכולוגית מוכרת שעלולה לאפיין מצב טראומטי כזה. "כוחות הרפואה נערכים לאפשרות של דיסוציאציה חמורה. מדובר בתגובה טבעית לסיטואציות קשות, הגורמת למי שחווה אותן להתנתק מהמציאות באמצעות תחושות מדומות שהאירוע הקשה לא קורה להם באופן אישי. לפעמים זה מתבטא בכל שאין הבנה רגשית, בתחושה שאתה צופה בסרט או במציאות שהיא חיצונית לך ולעיתים אפילו בהתעלפות – זו תגובה טבעית של המוח שלמעשה מתמודד עם מציאות שכמעט בלתי אפשר להתמודד איתה".
"ההיסטוריה מראה שגם אנשים שעברו מצבים קשים בשואה או בשבי הצליחו לשרוד, אבל הם לעולם לא יחזרו להיות מי שהיו"
ד"ר עידית גוטמן
כששאלנו אותה אם בכלל אפשר לשרוד מצב כזה, השיבה גוטמן כי "ההיסטוריה מראה שגם אנשים שעברו מצבים קשים בשואה או בשבי הצליחו לשרוד, אבל הם לעולם לא יחזרו להיות מי שהיו, והם יזדקקו לשיקום ארוך וממושך. אני אומנם לא נתקלתי באנשים שחוו טראומה כל כך קשה וממושכת, אבל סביר להניח שכל מי שעבר תקופה כל כך אכזרית וקשה יסבול מהפרעה כלשהי".
לדבריה, חטופים שחזרו עשויים למצוא משמעות באמצעות כלים שונים. "חלקם יכולים לשאוב כוחות מהאנשים שפעלו ונלחמו למענם, חלקם יבינו שהם היחידים שנשארו כדי לטפל בילדים והם ימצאו את הכוחות הנפשיים כי יבינו שאין להם ברירה וחלקם ימצאו נחמה בקרב שורדי שבי אחרים שחוו סיטואציות דומות. בסופו של דבר, רק מי ששהה בשבי כמותם יוכל להבין מה בדיוק עובר עליהם".
לסיום, אומרת ד"ר גוטמן כי היא חוששת ממה שאנחנו צפויים לראות בהמשך. "קשה לחשוב איך שורדים תקופה כה ממושכת בלי אוכל, מתחת לאדמה בתוך סיטואציה שגם מתעללים בך באופן מנטלי. לצערי, כל יום שעובר מגדיל את הסיכוי שנראה עוד ועוד תמונות קשות כאלה ואף יותר מכך. לכן, ככל שנקדים להשיב את החטופים כך סביר שנוכל לראות אותם במצב שלפחות מאפשר שיקום כלשהו".