מערך החירום של יחידת העבודה הסוציאלית בבית החולים סורוקה החל לפעול כבר בשבת בבוקר. מרגע שנודע להן על הזוועות המתחוללות בדרום, החליטו עובדות המקום לפתוח אותו מיידית. "אנחנו כולנו תושבות הדרום, ברגע שהתחלנו לשמוע את הבומים סביבנו התחלנו לצאת לכיוון בית החולים", מספרת דפנה גרוס אוריין, רכזת חטיבת הנשים בשירות לעבודה סוציאלית בבית החולים סורוקה, שבשעת חירום גם אחראית על אתר קבלת הקהל שנמצא בבית החולים. "הגענו לבית החולים וראינו קהל ומשפחות שנמצאות במיון, ובעצם הבנו שחייבים לפתוח באופן מיידי את אתר קבלת הקהל. פתחנו אותו ואיישנו בהרבה מאוד עובדות סוציאליות".
מאז, השירות לעבודה סוציאלית מטפל בכל הפצועים שמגיעים לבית החולים, כמו גם בבני משפחותיהם. בין היתר, הוא אחראי גם על התפעול של מרכז המידע בשעת חירום, וכולל גם מענה טלפוני ומענה פיזי לקהל שמגיע לחפש את יקיריהם בבית החולים.
המערך מונה כ-70 עובדות סוציאליות, המתגוררות כאמור כולן בדרום. חלקן גרות בעוטף עזה ולא יכלו להגיע בהתחלה, או היו נצורות בבתיהן בזמן חדירת המחבלים, ואחרות הוקפצו למילואים. אך מלבדן, יש עדיין במערך צוות גדול שמאייש את כל האתרים שהן אחראיות עליהן. "אנחנו נמצאות בחדרי המיון כל הזמן, מהרגע הראשון", אומרת גרוס-אוריין. אחת המשימות הקשות יותר המוטלת עליהן היא לנסות לאתר משפחות של פצועים שלא יודעות עדיין שיקיריהם בבית החולים. הן גם אלה שאחראיות להתלוות לצוותים הרפואיים כדי לבשר למשפחות את הבשורה המרה, והן מלוות את המשפחה לכל אורך שהותה בבית החולים.
"בהתחלה אנשים לא הבינו את המצב"
ברגעים הראשונים בשבת בבוקר, עוד הייתה אווירה של תקווה בבית החולים. "הגיעו אלפי אלפי אנשים, אלפי משפחות", נזכרת גרוס-אוריין, "הגיעו גם אנשים מהדרום שמשפחות נעדרים מהמרכז שלחו אותם לחפש את יקירהם אצלנו, כי אי אפשר היה להגיע למקום בגלל האזעקות. תוך דקות הבנו שמדובר באירוע עם הרבה מאוד נעדרים. הקהל בהתחלה לא הבין את המצב, הוא עוד היה עם המון תקווה שנצליח לאתר את כל הנעדרים. אבל ככל שעברו השעות התחלנו לקבל קהל מאוד חסר אונים, חסר תקווה ומיואש".
איך זה נראה?
"אם זו אמא כועסת וחרדה, שהתקווה שלה התחלפה במצוקה קשה; או אבא בוכה, שפוקד את האתר שלנו כל חצי שעה בתקווה שמשהו הולך להשתנות, שאנחנו ניתן לו בשורה טובה יותר. אך לא, לצערי".
ככל שעברו השעות, נותר כבר מספר קטן מאוד של פצועים לא מזוהים. המשימה של מערך החירום הייתה להמשיך ולזהות את הפצועים כדי לעדכן את המשפחות שלהם, אבל גם כדי לעדכן את המשפחות שיקיריהן לא זוהו ושהם נחשבים נעדרים. "עשינו הצלבה של תמונות מהקהל לבין תמונות שהיו אצלנו במערכת של המטופלים הלא מזוהים. די מהר זיהינו את כולם ונתנו את המידע לקהל. אבל לצערי הרב, המשפחות עדיין לא עזבו את בית החולים".
את מתכוונת למשפחות של נעדרים?
"כן, משפחות של נעדרים שהיו אצלנו וכבר עשו סיבוב בכל בתי החולים בארץ, ואז חזרו אלינו כי אנחנו בית החולים שקלט הכי הרבה פצועים. חזרו אלינו עייפות, באמת חסרות אונים, והיינו צריכות להיות איתן ולהכיל את חוסר האונים הזה ואת חוסר התקווה, ולקוות ביחד שהיקיר שלהן יגיע לבית החולים ונוכל לבשר להן בשורה טובה".
כך עברו על העובדות הסוציאליות הימים הראשונים של המלחמה. הן קיבלו אלפי טלפונים, משבת בבוקר ועד היום (רביעי), ונאלצו לומר לרבים מהפונים שפשוט אין להן מידע. "המענה בשלב ראשון הוא לבדוק אם המטופל נמצא בבית החולים או לא, ולאחר מכן להפנות את המשפחות למשטרה למסירת דין", אומרת גרוס-אוריין, "אין לנו המון מידע לתת, אבל היכולות המקצועיות שלנו זה קצת להחזיק איתן בטלפון את המקום של החוסר ודאות, תוך אמפתיה, וניסיון להחזיר להן את תחושת השליטה על ידי מתן מידע מהימן מבית החולים שלנו ומכלל בתי החולים בארץ".
"התמיכה אחת בשנייה נותנת לנו כוח להמשיך"
מיום ראשון הן עובדות במשמרות. כל משמרת בבית החולים נמשכת 12 שעות, כדי שלא יקרה מצב שהאתר לא יהיה מאוייש אפילו לדקה אחת. כל משמרת בוקר נפתחת עם חלוקת העובדות לכל המחלקות, מתן מענה לכל מטופל ולכל משפחה, ובניית תכנית שחרור להמשך טיפול גם מחוץ לבית החולים. "הרבה מאוד מהטופלים לא יכלו לחזור לבתיהם, אז הטיפול כולל גם לראות לאן משחררים אותם, איזה ציוד נדרש להם", אומרת גרוס-אוריין, "אם זה לגייס תרומות מטורפות של מטרנה, מוצצים, בקבוקים. יש ילדים שהגיעו אלינו בלי ציוד והם יוצאים מאיתנו עם כל מה שם צריכים".
איך אתן מחזיקות מעמד? זה יכול למוטט.
"קודם כל חשוב לי לומר שאנחנו בהנהלת השירות לא מטילות משימות – אנחנו בודקות את היכולות והרצון של העובדת, ולמה היא זקוקה כדי לבצע את המשימה. ואחד הדברים המשמעותיים בשירות הוא שהבנות פשוט נותנות תמיכה אחת לשנייה. אין הנחתה ומעמדות, יש ערבות הדדית ושיתוף. ביום הראשון ביליתי פה 19 שעות במשמרת, ופתאום מישהי מביאה לי קפה ואומרים לי דפנה אנחנו רואות אותך, ויש לך מקום. זה מה שנותן לי את הכוח להמשיך".
לפני יומיים, כשגרוס-אוריין הייתה צריכה לבשר בשורה מרה בחדר המיון, הייתה עוד מישהי שראתה אותה. "הייתה לי איזו היכרות עם המשפחה שהייתי צריכה לבשר לה, ואיזו עובדת סוציאלית ראתה בעיניים שלי איזה קושי, והיא מיד לקחה ממני את המקרה. זאת ערבות הדדית שאני לא מכירה אותה במקומות אחרים. זה מה שהופך אותנו לצוות מנצח וחזק. גם בשגרה, אבל בטח ובטח בימים האלה".
גם הצוותים הרפואיים מוצאים את עצמם זקוקים לעזרה. בבית החולים קיים "צוות חוסן", צוות של אנשי מקצוע, פסיכולוגים ומטפלים, שבימים אלה עובד מסביב לשעון במתן תמיכה לכל עובדי בית החולים. העובדות הסוציאליות נתמכות בעיקר אחת בשנייה, וגם המשפחות שלהן מתגייסות לעזור. "גם בני הזוג מתגייסים, וגם המשפחות המורחבות. הן מבינות את המשמעות האדירה שיש לנו בבית החולים, והן מאפשרות לנו להיות כאן", היא אומרת. "כמוני וכמו הרבה בנות, הקושי הגדול היה חוסר הוודאות, זה שאין לי כרגע את המידע לתת למשפחות. גם אני, אם התחלתי עם תקווה גדולה וחשבתי שהנה, את השם הזה אני אמצא ואני אוכל לחבר ביניהם, לאט לאט הבנתי שבעצם אין לי מה לתת להן. אין לי מידע, בן המשפחה שלהן לא אצלנו. וההבנה שיכול להיות שהוא נפטר ויכול להיות שהוא חטוף, גם לנו זה עדיין מאוד מאוד קשה.
היכולת לפרוק ולשתף, זה מה שמחזיק אותנו. אחרי שאת שומעת על המקרה של האבא שברח משריפה כשהוא מחזיק את הבת שלו, או אחרי שחיברנו ילד ששכב ליד ההורים הרצוחים שלו ועשה את עצמו מת במשך עשר שעות עד שהצבא פינה אותו לבית החולים, חשוב שיהיה לך מול מי לפרוק את זה, שמישהו יקשיב לך".