בפיגוע הירי הרצחני ברחוב דיזנגוף בתל אביב לפני שנה שבו נרצח אור אשכר ז"ל, נפצע קשה הדי-ג'יי רותם מנסנו. הוא הגיע לבית החולים משותק לחלוטין, הרופאים לא האמינו כי ישוב להזיז את ידיו או רגליו, אלא שבזכות שיקום אינטנסיבי ועבודה מאומצת מצידו ומצד צוות השיקום, יצא מבית לוינשטיין על שתי רגליו - וחזר לתקלט.

"אני כבר לא נמצא בין כותלי בית החולים אלא בלינת בית. אני ישן בבית שלי ונמצא במסגרת אשפוז יום", סיפר מנסנו הבוקר, "זה מאוד מרגש לראות איפה התחלתי, באירוע המזעזע הזה, ואיפה אני נמצא היום. זה עושה לי צמרמורות ממש ומרגש אותי כל כך".

מה אתה זוכר מאותו ערב?
"היינו אמורים ללכת לחתונה של זוג חברים טובים, בקונספט נשף תחפושות. היינו שלושתנו בחליפות - אני, מיכאל אוסדון ואור. בדרך לחתונה נפגשנו בבית של אור והלכנו לכיוון המתחם, שנמצא ממש לא רחוק מהבית של אור. בשדרות בן גוריון-דיזנגוף נורינו שלושתנו ואיבדנו את אור. אני לא זוכר מה קרה בדקות שאחרי, רק שהלכנו ברחוב עם הצחוקים והשטויות של שלושה חברים צעירים, בדרך לאירוע, אווירה טובה. אני זוכר שאור דיבר בטלפון. מהרגע שהתקדמנו למעבר החצייה, נהיה לי בלקאאוט. משם אני לא זוכר כלום. כנראה שהכדור פגע ישירות במערכת העצבים כי אוטומטית איבדתי את ההכרה. מעבר לזה, אני זוכר שהתעוררתי בבית החולים. אמרו לי שעברתי אירוע טראומטי ואחר כך מיד הרדימו אותי שוב".

עד כמה היית מודע למצבך החמור?
"לא הייתי כל כך מודע. אני זוכר את הפרצוף של פרופסור רוני גמזו מאיכילוב, מעיר אותי ואומר לי שעברתי אירוע טראומטי, פיגוע, שנותחתי ושעכשיו הכל בסדר. לאחר מכן הוא הרדים אותי חזרה ורק כשהתעוררתי אחרי יומיים, הבנתי עד כמה האירוע חמור".

בהתחלה, לא הצלחת לעמוד אפילו.
"לא הצלחתי לעמוד ולא הרגשתי את הרגליים או את פלג הגוף התחתון. צד שמאל בכלל לא תפקד. אמרו שאני צריך להתפלל, היה סימן שאלה אם אצליח להזיז את הידיים והרגליים. זה היה בשלב מוקדם בפציעה. לאחר משהו כמו שבועיים-חודש הצלחתי להבין כמה זה היה חמור. לשמחתנו, אחרי חודשיים-שלושה התחלנו לראות את השיפורים ולאט לאט הגוף השתקם. זה לא שהמצב עכשיו וואו, אבל אני במצב הרבה יותר טוב מנקודת ההתחלה. זה ממש משמח אותי שהתחלתי לישון בבית שלי, זה מרגש אותי".

בתקופת האשפוז, חברים שלך לקחו על עצמם את האירועים שהתחייבת אליהם ותקלטו במקומך.
"זו הייתה מחווה כל כך מרגשת. חבר שלי דור אבידן איגד את כל הדי-ג'יים, החברים הטובים, שנרתמו לקחת את האירועים שלי ואירועים שהיו על הדרך. בחודשים האחרונים התחלתי לעבוד עם ארגון שנקרא 'TOM', תיקון עולם מייקרס, ובשיתוף בית לוינשטיין והמרפאה בעיסוק הצלחנו לבנות לי כפתורים כדי שבהתאם למוגבלויות שלי אוכל לחזור לנגן. אני עוד צריך לעבוד בפיזיותרפיה שלי על היציבות שלי בעמידה, זה מצריך ממני לחזק מאוד את שרירי הליבה, אבל לאט לאט זה הולך ומקבל צורה. אני עוד מתרגל את זה. ניגנתי בחתונת אח של חבר, היה מרגש לראות את הקהל והאנשים. זו הרגשה טובה".

בתקופה הזו יש פצועים רבים שנמצאים בתחילת מסע השיקום שלהם. מה יש לך להגיד להם?
"אני מרגיש שאני חייב לקחת את כל מה שלמדתי בשיקום ומהניסיון האישי שלי ולתת את כל כולי לטובת האנשים האלה, שבעל כורחם נפצעו במלחמה הארורה הזאת, ולנסות לתמוך בהם כמה שאני רק יכול. כשהגעתי לבית החולים לא היה את הבן אדם שאני יכול לדבר איתו, שיחנוך אותי, שיסביר לי על הדברים. זה מאוד חשוב. בשיחות ערב שלנו בבית החולים אנחנו נחשפים לסיפורי האנשים ומה שקרה להם שם. הסיפורים מזעזעים".

מה אתה אומר להם?
"אין לי כל כך טכניקה, אני מביא את עצמי, נזהר במילים, לא מבטיח הבטחות. אני לא רופא או נביא, אני רק מסביר מהניסיון שלי. יש כל כך הרבה דברים משותפים בין חולה לחולה. אני מסביר את החוויה בבית החולים, את זה שהשיקום זה מרתון, לוקח זמן ומצריך הרבה סבלנות, לא להאמין בהכרח לכל מה שהרופאים אומרים, לתת לראש לדבר, להאמין שהדברים יכולים לקרות. אני מאוד מאמין בכוח האישי שלי, הנפשי שלי, משתדל כמה שאני יכול לדחוף את עצמי בעזרת הראש. לא משנה כמה הדברים לא הולכים לפעמים, אני משתדל להישאר תמיד חזק בראש. את זה אני מנסה להעביר למטופלים האחרים, שכרגע העולם נראה להם שחור".

מה המטרות שלך כרגע להמשך?
"לחזור לחיים, לדברים הכי פשוטים שיש, כמו לעמוד ולצחצח שיניים בכוחות עצמי. אני מתחיל מהדברים הקטנים ונהנה מהניצחונות הקטנים בדרך. זה מרתון, הדברים האלה לא קורים בהוקוס פוקוס. אלה דברים שקורים לאט לאט. מאוד חשוב ליהנות מהניצחונות הקטנים האלה ולהסביר לאנשים שמה שהיה מקודם זה לא מה שיהיה בעתיד. יש מצב שבעתיד התמונה תיראה אולי פחות טובה ממה שנראתה בעבר. אנשים לא תמיד שמים לב לזה. צריכים לקבל את הפרספקטיבה מאנשים שצופים בך מהצד או מהחברים והמשפחה שאומרים לך: 'בוא'נה, תראה, לפני חודשיים לא הצלחת אפילו לשתות מהבקבוק, ועכשיו אתה ממש מרים את הבקבוק ושותה בעצמך. תהנה מזה. אולי עוד חודשיים תצליח לאכול לבד'. זה הכיוון".