יפית (שם בדוי), אם לשני ילדים בריאים, הרתה בפעם השלישית בגיל 35, כשהיא סובלת מהשמנת יתר, מחלת זאבת (לופוס) וכן מתסמונת בשם APLA, המאופיינת בקרישת דם מוגברת, ומקושרת לסיבוכי היריון, כגון: הפלות, לידה מוקדמת ומוות עוברי.
בשל מחלות הרקע שמהן סבלה, היא נמצאה במעקב היריון בסיכון, הן במסגרת בית החולים רמב"ם והן במסגרת קופת החולים מכבי. בנוסף, בשל מחלותיה היא עברה מעקב ראומטולוגי, המטולוגי וגינקולוגי סדיר עוד בטרם ההיריון.
ב-14 באפריל 2011, יפית התלוננה על כך שהיא חשה בהפחתה בתנועת העובר, ואושפזה במחלקה להיריון בסיכון גבוה ברמב"ם, אך לפי הנטען בתביעה - שוחררה כעבור יומיים לביתה. פחות משבוע לאחר מכן, בשבוע ה-35.5 להיריון - ילדה עובר מת.
בתביעה, שהוגשה נגד ביה"ח רמב"ם, ע"י עו"ד טלי טרייבנד העוסקת בתביעות רשלנות רפואית, נטען כי מדובר במחדל חמור של בית החולים, שהכיר מקרוב את התובעת ואת מחלות הרקע שלה, וחובה הייתה עליו ליילד אותה במהלך אשפוזה ולא להותירה באשפוז ותחת השגחה בלבד.
פסק הדין
בית משפט השלום בחיפה קבע כי הצוות הרפואי בבי"ח רמב"ם התרשל, בכך ששלח אישה בהיריון מתקדם לביתה, לאחר שהתלוננה על האטת תנועות העובר. כבוד השופט אחסאן כנעאן, קבע כי האישה שוחררה, אף שלא עברה בדיקות חיוניות שהיו עשויות להצביע על כך שהעובר סובל ממצוקה.
פסק הדין דן בשאלת האחריות ובגובה הנזק, ונסמך על שלוש חוות דעות רפואיות של שלושה מומחים מתחום הגינקולוגיה והמיילדות - מטעם התביעה, מטעם רמב"ם ומטעם קופ"ח מכבי. בתביעה נטען כי חלה חובה להעניק לבני הזוג ייעוץ טרום-הריוני וליידע את האם באשר לסיבוכי ההיריון השונים, הבקרה התרופתית של מחלותיה במהלך ההיריון והסיכונים הכרוכים בנטילת התרופות השונות. על פי הנטען, חרף מעקב ההיריון בסיכון, ייעוץ כזה לא נעשה.
מומחי הנתבעים שללו טענה זו, וטענו כי יפית קיבלה ייעוץ משלושה רופאים לפחות: ראומטלוג, המטולוג וגינקולוגים, שהסבירו לה אודות סיכוני הזאבת עוד לפני שנכנסה להיריון, והמשיכו לייעץ לה במהלך הריונה. כמו כן, הוצע לתובעת ייעוץ תזונאית בקשר להשמנת היתר שממנה סבלה. השופט קיבל בנקודה זו את עמדת הנתבעות.
הצדדים נחלקו בעמדתם גם לגבי השאלה אם התובעת סבלה מתסמונת APLA. גם בסוגיה זו קיבל השופט את עמדת מומחי הנתבעות, וקבע כי היא לא סבלה מתסמונת פעילה.
בתביעה נטען כי בעת אשפוזה ברמב"ם, כשבוע לפני הלידה, לא בוצעה לה בדיקת אולטרסאונד דופלר, הממפה את זרימת הדם בעורקי הרחם, בחבל הטבור ובשלייה, זאת חרף תלונותיה אודות ירידה בתנועות העובר.
לדברי עו"ד טרייבנד, למרות גורמי הסיכון המשמעותיים של התובעת וההפחתה בתנועות עובר, הצוות הרפואי לא שקל ביצוע יילוד, ולא ביצע את כל הבדיקות הנדרשות, שהיו אמורות להביאו לקבל החלטה מושכלת, כגון ביצוע בדיקת הדופלר.
בעניין זה קבע המומחה מטעם התביעה, כי מחלת הזאבת שממנה סובלת התובעת בוודאות, יכולה לגרום לאי-ספיקה שלייתית ולמות העובר, בעוד אי-ספיקה שלייתית ניתנת לגילוי בבדיקת אולטרסאונד דופלר לעורק הטבור.
כבוד השופט כנעאן קיבל בעניין זה את כל טענות התביעה. "במקרה זה", קבע, "חובה הייתה על בית החולים לבצע בדיקת דופלר". אחד הסיכונים של מחלותיה הוא מוות תוך-רחמי. המחקרים הראו עוד בשנת 1992, כי ניתן לגלות אי-ספיקה שלייתית על ידי ביצוע בדיקת דופלר. לכן, היה על התובעת להיות במעקב תחת דופלר בטרימסטר השלישי להריונה, ולכל הפחות לבצע לה בדיקה זו בעת שהתקבלה לאשפוז בבית החולים רמב"ם".
השופט דחה את טענת המומחה מטעם הנתבעת, שגרס כי הוחלט שלא ליילד את האישה בשבוע ה-36 להריונה עקב החשש מחוסר בשלות ריאתית ומוחית של העובר. לדברי השופט, נימוק זה לא הועלה בתצהירי הרופאים שטיפלו בתובעת, ואין בהם כל אזכור לשיקולי פגות. "מסקנתי היא שלא הייתה מניעה ליילד את התובעת", כך קבע השופט.
לבסוף קבע כי מאחר שקיים קשר סיבתי בין הנזק שנגרם לתובעים לבין ההתרשלות, על רמב"ם לשלם לתובעת פיצויים בסכום של 500 אלף שקלים, ו-350 אלף שקלים לבן זוגה. מסכומים אלה עליהם לנכות את סכום הפיצויים ששולם לתובעים במסגרת הסכם הפשרה עם קופת החולים מכבי. כמו כן, קבע השופט כי על רמב"ם לשאת בשכר טרחת עורך דין בשיעור של 17.5 אחוז מהסכום שישולם לתובעים (לאחר ניכוי סכום הפשרה) ו-30 אלף שקלים עבור הוצאות המשפט.
התביעה הוגשה , כאמור, גם נגד קופת חולים מכבי, שרופאיה ליוו את האישה במהלך הריונה - תביעה שהסתיימה בהסכם פשרה מחוץ לכותלי בית המשפט.
תגובת רמב"ם: "מדובר במקרה מצער משנת 2011, למדנו את פסק הדין ובכוונת רמב"ם לערער על ההחלטה".
