כבר 314 ימים שמשפחות החטופים נאבקות למען שחרור יקיריהם משבי חמאס. מאז מאז 7 באוקטובר, מובילים את המאבק לא רק בני המשפחה הגרעינית, אלא גם בני משפחה מהמעגל השני והשלישי - דודים, בני דודים, אחיינים ונכדים, ששמו את כל חייהם בצד, ויצאו להילחם למען המטרה המוסרית מכולן.
גלי וזיו ברמן, תאומים בני 26, נחטפו בשבעה באוקטובר מביתם בשכונת הצעירים בכפר עזה. אמם טליה, לא מרבה להיחשף בתקשורת, ואביהם דורון חלה לפני כמה שנים בפרקינסון והוכר כנכה בשיעור של 100%. מי שמשמיעה את קולם בעשרת החודשים האחרונים היא מכבית מאייר, אחות של טליה, ודודתם של התאומים. "אנחנו מעגלים שלמים של משפחות שנמצאות בתוך הגיהינום הזה, בתוך המאבק והמלחמה להשבת כל החטופים", היא אומרת בריאיון ל-mako בריאות. "טליה אחותי נמצאת כל הזמן בתוך הפעילות המשפחתית, אבל מאוד קשה לה החשיפה והראיונות. זה משהו שהיא בוחרת לא לעשות כי זה החליש אותה וריסק אותה לדבר על הבנים כשהם לא נוכחים. מאז מאז 7 באוקטובר, התדרדר מצבו הבריאותי של דורון, וגם מצבם של הסבא והסבתא, כך שאני, יחד עם האחים של גלי וזיו, משמיעים את קולם ואת המסרים שלהם".
עבור מכבית ושאר בני המשפחה, מקום העבודה המרכזי מאז מאז 7 באוקטובר, הוא החמ"ל המשפחתי. "הכל השתנה מאז, אני כבר לא עובדת כמו שעבדתי לפני כן, מבחינתי אין את היקום המקביל. אנחנו על הקצה, כל משפחות החטופים, ואנחנו עדיין ממשיכים לתפקד. אנחנו חיים בין קודש לחול, כאשר הקודש עבורנו זו העשייה למען השבתם של כל החטופים, והחול פשוט מטריף אותי. יש לי אפס סבלנות לעולם המקביל, לנורמליות, לחיים הרגילים. בא לי להוריד את השאלטר במדינה, שכולם יהיו בפחד ואימה. אנשים מתלוננים שבוטלו להם הטיסות לחופשת הקיץ שלהם, מתלוננים על דברים שאני שואלת את עצמי 'אין ייתכן שהכל ממשיך כרגיל?'".
המתווה המדובר בשבועות האחרונים, מציג עסקה בשלבים. מכבית יודעת כי אם תיחתם עסקה כזו, גלי וזיו לא יהיו כלולים בשלב הראשון של החזרת החטופים. "אנחנו בתוך רכבת הרים בימים האחרונים, באופטימיות זהירה שתיחתם עסקה. אנחנו למודי אכזבות, ובכל זאת נעים בין תקווה לתקווה ומקווים שתהיה איזושהי התחלה של עסקה. היינו רוצים כמובן שזו תהיה עסקה שתכלול את כולם, אבל אנחנו מבינים שזה לא בידיים שלנו. אנחנו כן זועקים שלא ייתכן שתהיה עסקה שבסוף לא תכלול את כולם, כדי שלא יישאר אף אחד מהם על אדמת עזה. כי הם כולם בסכנה ממשית. אין לנו מושג מה מצבו של כל אחד מהחטופים, מי חזק או חזקה יותר, מי שרד. אין פה שאלה של השבה, יש כאן שאלה של הצלה, כי כל שנייה בידיים של המרצחים האלה היא סכנה ממשית לחייהם. כואב לי להגיד את זה אבל הייתי רוצה שהציבור ינסה לדמיין רגע, שנייה בראשה של אחותי, ששני בניה יצאו מהרחם שלה, ומעולם לא נפרדו מאז, וביום אחד נעלמו מהחיים, נעלמו לגיהינום. אני בתחושה שאין מספיק הבנה והכרה בבהילות של ההסכם" .
"לכי תגידי לביטוח לאומי שהנכדים של יפה אדר עזבו את כל מה שהיה להם, ומתחלקים בטיפול במשפחה בניר עוז"
אדריאנה אדר, כלתה של יפה אדר בת ה-85, ששוחררה מהשבי בעסקת החטופים בנובמבר, ודודתו של תמיר אדר (38), שנרצח בשבעה באוקטובר, וגופתו מוחזקת בעזה מספרת כי כל המבנה המשפחתי השתנה מאז 7 באוקטובר. "נכדים בוגרים יצאו למאבק על הסבים שלהם, אחים הפסיקו לעבוד. צריך לזכור שחלק גדול מבני המשפחה הגרעינית והאינטימית של החטוף היו חלק מהאירוע עצמו, הם בעצמם נפגעו. לכי תגידי למישהו בביטוח לאומי או במדינה בכלל שהנכדים של יפה אדר עזבו את כל מה שהיה להם, ומתחלקים בטיפול במשפחה בניר עוז, אנחנו לא מעגל ראשון, ואנחנו אלה שאמורים לטפל בבני המשפחה שנפגעו, אין מישהו אחר. מי יטפל במבוגרים שאין להם בני זוג?, מי יטפל בילדים שחזרו אם לא ההורים?. רוב המשפחות, גם משפחות שהחטופים שבו אליהן, לא מצליחים לחזור לחיים הרגילים, כי גם השבים זקוקים להמון עזרה וטיפול, וחלקם לנוכחות של בן משפחה 24/7".
גם היא חשה ברגשות מעורבים לקראת העסקה, שכאמור אם תצא לפעול, לא צפויה לכלול את החזרת גופתו של אחיינה בשלב הראשון. "התחושה שלנו מצד אחד היא מאוד קשה. אני עדיין לא מאמינה שתהיה עסקה, אבל אם תהיה היא תתרחש בשלבים, ואנחנו יודעים שחיילים וגופות יהיו בסוף. תמיר שלנו, גם צעיר, גם נרצח, גם היה חבר בכיתת הכוננות. יחד עם זה אנחנו מקווים ועושים כל שביכולתנו להחזיר את החטופים החיים הביתה, ואנחנו שמחים על כל מי שחוזר, ומחבקים כל משפחה שתזכה לראות את יקירה בבית. חווינו את זה גם אנחנו כשקיבלנו אלינו את יפה בחזרה, וזה אושר עילאי".
אדר מעידה כי מצבם הנפשי של המשפחות קשה מנשוא אחרי יותר מ-300 ימים של מאבק, והן זקוקות לכל רגע קטן של חיוך. בעקבות כך, ארגנה בתחילת השבוע אירוע מיוחד בגן החיות התנ"כי, בשיתוף קרן ירושלים, ובמסגרתו השתתפו מפעילים ואומנים, מוזיקאים וליצנים. "זו הייתה פעם ראשונה שהפגשנו רב דוריות – סבים, סבתות, נכדים, נינים, בני דודים של החטופים. זה היה מאוד מרגש לראות את החיבור של כולם, את המשפחות מטיילות ביחד בנחת, מצליחות לחייך למרות המתח. יכולת לראות את העצבות העיניים, את הקושי והכאב, אבל גם את החיוך, ואנחנו צריכים את החיוכים האלה בימים אלה". לדבריה, לאחרונה ישנו קושי לגייס תרומות לצורך אירועים שכאלה. "יש אולי חוסר הבנה בציבור בצורך של חיזוק המשפחות, ובדאגה שהיא לא רק לנושא הבריאותי והפסיכולוגי, אלא גם ליצירה של מרחב נשימה, יצירה של קהילה ובית שאנחנו כל כך זקוקים לו".
היא מדגישה כי "אי אפשר לסגור מעגל עד שכולם יהיו כאן, עד שכולם יחזרו. איך המשפחות הצעירות שעזבו את העוטף עם הילדים שלהן יחזרו לשם ויטיילו בתוך בית הקברות הזה כשכל כך הרבה אנשים לא חזרו? אם המעגל הזה לא ייסגר, אנחנו נהיה עם, אומה, שלא מקיימת את הערכים הבסיסיים שעליהם צמחנו וגדלנו".