כשנשמעו האזעקות הראשונות ב-7 באוקטובר, שני הדר וחברתה שהיו בסמוך למסיבה ברעים עשו אחורה פנה וביקשו לחזור הביתה. אלא שאז, נתקלו במחבלים שפתחו עליהן באש. שני נפצעה בידה מירי. השתיים נמלטו לשדות והסתתרו שם במשך שעות, עד שהבינו כי שני חייבת טיפול רפואי דחוף - או שלא תחזיק מעמד.

"הסיפור הזה לגמרי מטורף", תיארה שני הבוקר, "החיים נעצרו, אני צריכה עוד להסתגל אליהם מחדש. כל מה שהכרתי, אני כבר לא יכולה לעשות. אומרים שזה מנחם שאני יושבת פה, בהתחלה זה באמת היה מנחם, כמו סיפור ניצחון כזה - ניצחתי אותם, ניצחתי את המוות, אבל יש פה הסתגלות קשה ומאתגרת".

"לא הספקנו להיכנס למסיבה, הגענו לחנייה בדיוק ב'אקשן'. ישר כשפתחתי את הדלת, ראיתי פיצוצים בכל מקום, משהו מטורף. לא ראיתי דבר כזה בחיים שלי. לא פחדתי מהיירוטים, רציתי להיכנס למסיבה. אמרתי: אם המסיבה לא נסגרת, אני נכנסת. כשסגרו את המסיבה, החלטנו שאנחנו יוצאות משם מיד כדי שלא להיתקע בפקקים. היינו בין הראשונות שיצאו מהחניון. אף אחד לא תיאר לעצמו מה הולך לקרות".

"בדיעבד הבנתי שנסעתי די הרבה. לא זכרתי את זה. נסעתי רבע שעה כמעט עד למפלסים, ושם נתקלנו בחולייה שאפילו לא שמנו לב אליה. חשבנו שאלה יירוטים, עצרנו בצד כדי לתפוס מחסה על הכביש, לשים את הראש על הרצפה. המחבלים ירו עלינו מתוך ג'יפ. ראינו שהרכבים שמולנו מתחילים להתפוצץ. כשראיתי שמחבל רץ מאחוריי צעקתי לחברה: עלי מהר לאוטו. כשעליתי לאוטו וטרקתי את הדלת, המחבלים יצאו מהג'יפ והתחילו להתפרס על הכביש, לסגור אותו. המחשבה הראשונית הייתה להגיע לנתיב השמאלי, כי הם עוד לא הגיעו אליו. כשהבנתי שזה בלתי אפשרי, ראיתי שטח משמאל והתחלתי לנסוע עליו. המחבלים ירו עלינו. בנס חברה שלי לא נפצעה, אני חטפתי שני כדורים מקלצ'ניקוב".

האדרנלין היה גבוה מאוד. קלטת שנפגעת? הרגשת את הכאב?
"מרגישים את הכאב, כמו כדור אש שנכנס לתוך היד. דמיינו את כל הכאבים האפשריים באזור אחד. באותו הרגע לא חשבתי פעמיים אם לעצור או לא, לחצתי על הגז כמה שיותר מהר כדי לברוח. השהייה אחר כך בשטח הייתה התמודדות מנטלית מטורפת, הידיעה שאין מי שיבוא לסייע לנו. הרגשנו שאנחנו נטושות בשטח".

כמה שעות הייתן בשטח?
"10 שעות. חברה שלי קשרה את הקימונו שהיה עליה סביב היד שלי. בשלוש השעות הראשונות עשינו חבישה מאולתרת. לא היה אפשר לעשות חוסר עורקים, רק ללפף סביב הפצע. חשבתי שהולכת להגיע הצלה, לחצתי לעצמי, עשינו טלפונים. כשהשעה הייתה כבר 10:00 בבוקר והבנו שלא הולכים לחלץ אותנו, אמרתי לחברה: תפתחי את החבישה וננסה לעשות את זה יותר חזק, כי לא יודעת אם אשרוד פה כל כך הרבה זמן. בשעה 16:00, כשהבנו שאף אחד לא בא להוציא אותנו, שוחחנו עם שוטר שאמר לנו את מה שהיינו צריכות לשמוע. הוא אמר לחברה: 'אם את רוצה להציל את שני ולצאת מזה בחיים, אתן צריכות לצאת מהשטח. בכנות, אני לא יודע אם יבואו להציל אתכן. קחו את עצמכן, תפתחו גוגל מפות ותנסו לחפש עזרה'".

חזרתן למכונית.
"זאת הייתה הנסיעה הכי מפחידה שהייתה לי בחיים. את לא יודעת לאן את נוסעת, אין לנו ווייז, אין לנו אינטרנט, אנחנו לא מהאזור בכלל. לא ידענו מה נראה בדרך, אם נצא מהדרך הזאת בחיים - אבל הבנו שאין לנו מה לעשות".

לאן נסעתן?
"חצינו את השטח עד שהגענו לשביל קטן. המשכנו על השביל הזה עד שהגענו לכביש. החברה שאלה: 'לאן לנסוע?', אמרתי לה: שמאלה, האזור שממנו באנו. הגענו לאזור שרוף ונתקלנו בג'יפ צבאי. אני חושבת שזה האזור שיצאנו ממנו לפני כן, לא יודעת. אני ממש רוצה לחזור לשם ולראות מאיפה יצאתי, לאן ברחתי. נתקלנו באיחוד והצלה, שאפילו לא נגעו בפצע. למזלי צילמתי את הפציעה שהייתה לי. הראיתי לפרמדיקים והם ניווטו אותי מהשטח ישירות להדסה".

את עוברת תהליך שיקום מדהים.
"אני משתדלת. הכושר הציל לי את החיים לא פעם ולא פעמיים מבחינה מנטלית. הצבתי לעצמי יעד לחזור לעצמי, כי זה כל מה שיש לי. הגוף שלי זה המקצוע שלי. אני בונה את עצמי מחדש ומקווה שאהיה אפילו חזקה יותר. אומרים שיהיה לי ביד משהו ממתכת, אז אולי תהיה לי יד ימין חזקה יותר. צאו להתאמן, אתם לא מבינים כמה שזה חשוב. זה מרומם את הנפש ואת הגוף".

מתי תשתחררי מבית החולים?
"עברתי שלושה ניתוחים ונשאר לי עוד ניתוח אחד. אני עדיין בלי תנועה בכתף ולא יכולה להחזיק אותה ולהרים אותה. אחרי הניתוח שאעשה עוד שבוע אחזור לשיקום אחרון, ובעזרת השם אחריו אוכל לחזור ולהניע את החבר'ה שלי".