הבשורה הקשה אתמול (ראשון) על חילוץ גופותיהם של ששת החטופים - כרמל גת ז״ל, עדן ירושלמי ז״ל, הירש גולדברג-פולין ז״ל, אלכסנדר לובנוב ז״ל, אלמוג סרוסי ז״ל ורס״ר אורי דנינו ז״ל - שנרצחו בשבי החמאס בימים האחרונים, טלטלה כמעט כל אזרח במדינה. המחשבה על כך שהצליחו לשרוד תקופה כה ארוכה בשבי, ונרצחו רק לפני ימים בודדים, היא בלתי נתפסת. מאז 7 באוקטובר, 27 חטופים וחטופות שנלקחו בחיים בטבח, נרצחו או נהרגו בשבי בעזה, ביניהם יורם מצגר, אברהם מונדר, נועה מרציאנו, חיים פרי, אלעד קציר, נדב פופלוול, אלכס דנציג, יגב בוכשטב ואיתי סבירסקי. חלק מהמשפחות קיבלו אות חיים ונאחזו בתקווה שיצליחו להשיב אותם הביתה, עד שלבסוף התבשרו על הנורא מכל.
מי שנמנית בין אלה שקיבלו הודעה כזו, היא כרמית פלטי קציר - אביה רמי ז"ל נרצח בביתו בניר עוז בשבת השחורה, אימה חנה בת ה-77 נחטפה ושוחררה מהשבי אחרי 48 ימים, ואחיה אלעד ז"ל נחטף לעזה בעודו בחיים, ונרצח בשבי. גופתו הושבה באפריל במבצע חילוץ מיוחד. פלטי קציר קיבלה כזכור אות חיים ממנו בשני סרטונים שפורסמו בידי הג'יהאד האיסלאמי שהחזיק בו. בריאיון הבוקר (שני) ל- mako בריאות היא מספרת על הכאב והזעם שהיא נושאת איתה, על כך שהיה ניתן להציל את אחיה ואת יתר החטופים לפני שנרצחו בדם קר על ידי המחבלים. "זה תחושה של שברון לב, של זעם, תחושה שאת מתריעה וצועקת, נאבקת ועומדת על כל הבמות ואומרת את הדברים בצורה הכי מפורשת והכי ברורה ולא מקשיבים. לא רק שלא מקשיבים, מקשיבים ובוחרים אחרת. ההחלטות שהממשלה גוזרת עלינו, האזרחים, משנות את הדנ"א של המדינה הזו, משנה אותנו להיות לא שונים מהג'יהאד והחמאס, שאדמה ולוחמה הפכו חשובים יותר מחיי אדם. חיי אדם נהיו פה זולים, מנסים להרגיל אותנו למוות, שככה זה במלחמה".
לדבריה, לאחר קבלת הבשורה הקשה, שוחחה עם חלק ממשפחות ששת החטופים והביעה את צערה. היא מציינת כי לאחר הירצחו של אלעד ז"ל הרגישה שהיא מסמלת את התרחיש שאף משפחה לא רוצה שיקרה. "פחדתי קצת להתקרב מחדש, הרגשתי שאני הדגל האדום או השחור שאף אחד לא רוצה להיות במצב שלו, במצב שאתה מתריע ובסוף רוצחים לך את בן המשפחה. זה לא הסוף הטוב. הסוף הטוב הוא כשבן המשפחה חוזר בחיים ואפשר לשקם אותו, למרות הטראומה שעבר בשבי".
פלטי קציר מבקשת להדגיש כי מצב החטופים אינו דבר שמשפיע או נוגע רק בחלק מהאזרחים בישראל, "זה קרה ויכול לקרות לכל אחד מאיתנו, ובסוף זה משפיע היום על כולנו. עלי, על הילדים שלי ועל כל אזרח שיושב בבית. זה לא מאבק רק של משפחות החטופים, זה מאבק של כל הישראלים. החטופים הופקרו ב-7 באוקטובר והמדינה הייתה צריכה להגן עליהם ב-8 באוקטובר, אבל מאז היא נכשלת בזה שוב ושוב ושוב. ולא רק שהמדינה נכשלת, היא בוחרת במודע בשבועות האחרונים להפקיר ולהקריב חיי אדם, לא תמורת 'ציר פילדלפי' אלא תמורת 'ספין פילדלפי', בטענה שזה ביטחון המדינה, אבל זה לא, כי כל ראשי מערכת הביטחון אומרים שאין מניעה להתקדם לעסקה".
"המתנה איומה ללא יכולת להמשיך בחיים"
כבר 11 חודשים שהמציאות העכשווית בישראל שברירית במיוחד. בכל יום אנחנו כחברה נעים בין תקווה לייאוש. בכל רגע עשויה להתקבל בשורה משמחת על חילוץ חטופים או עסקה שנחתמה, או לחלופין, ובאופן אקראי ואכזרי ממש, הודעה שמפלחת את הלב על מותם של חטופים נוספים. נכון להיום, 101 חטופים נותרו בשבי, וקשה לדמיין כיצד מתמודדות המשפחות שלהם שחיות באי ודאות מתמשכת כל כך הרבה זמן.
"המעברים החדים בין תקווה ליאוש, שכולנו חווינו בסבבי העסקה הקודמת וסביב המו"מ הנוכחי, הם היומיום של משפחות החטופים כבר כמעט שנה", מסבירה ד"ר עידית גוטמן, פסיכולוגית קלינית, אוניברסיטת תל אביב. לדבריה, העינוי שבמתן תקווה וגזילתה הוא בעוצמות שקשה לתאר. "זו סיטואציה בלתי אפשרית שבה אין הכרעה האם אהובן חי או מת, ולא ניתן להתמודד עם האובדן, כי היקפו עדין לא נודע: 'רק' פצוע? 'רק' מעונה? או חלילה נרצח?. המשפחות שבויות בסימני השאלה הללו, היוצרים מצב של המתנה איומה ללא יכולת להמשיך בחיים".
היא סבורה כי מעבר לחוסר הוודאות ביחס למצב יקיריהם ופרטי הדיונים על השבתם, המשפחות נזרקו למצב שאין לו תסריט ואין לו גבולות. "אנחנו לא מכירים תרחיש כזה, לא יודעים למה לצפות מהמשפחות, וגם הן לא יודעות איך לנהוג, כשפתאום נקלעו למערכת פוליטית עולמית, ליומיום של שמועות וטוקבקים, לנאומים באו"ם ופפראצי ברחוב".
ד"ר גוטמן מוסיפה כי "במצב המוכר של אובדן אדם יקר, המשפחה השכולה נוטה להתייסר במחשבות על ההחלטות הטריוויאליות שהיו עשויות למנוע את האסון. לעומת זאת, במצב של חטיפה, תחושת האחריות של הקרובים להצלת חיי יקירם גוברת עשרת מונים". לדבריה, המחשבה שהאובדן היה נמנע 'אילו רק' עשויה ליצור רובד נוסף של כאב וטראומה. בנוסף, היא מציינת כי "ההרגשה שהם ויקיריהם נבגדו או ננטשו עלולה להקשות על תהליך האבל".