ההזדקנות מלווה בירידה הדרגתית בתפקוד מערכות גופנו. אחד הביטויים הבולטים של התהליך הוא פגיעה במערכת השרירים: מסת השרירים מצטמצמת וכוחם פוחת, מצב שמכונה דלדול שרירים (סרקופניה). אובדן מסת השריר מתחיל בעשור הרביעי לחיים, ועד גיל שמונים אנחנו עלולים לאבד כמחצית ממנה. סרקופניה מובילה לחולשת שרירים ולפגיעה ביכולת התנועה והתפקוד היום יומיים, שמעלות את הסיכון לנפילות ולשברים. מעבר לפגיעה בעצמאות ובאיכות החיים, נפילות כאלו מהוות גורם משמעותי לתמותה בגיל המבוגר. עד כה לא נמצא טיפול שמאט את התהליך, אך מחקר חדש מאוניברסיטת EPFL שבשוויץ עשוי להסביר את אחת הסיבות להתרחשותו.
המחקר מצא קשר בין דלדול וחולשה של השרירים לבין נוכחות שומנים מסוג סרמידים בתאי השריר. הסרמידים (Ceramides) הם שומנים דמויי שעווה, שנמצאים בריכוז גבוה בקרומי התאים. הם מוכרים מאוד בעולם טיפוח העור, ככמה מהשומנים המשמשים לחיזוק שכבת ההגנה של העור.
הכתבה פורסמה במקור באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי
בעבר יוחס לסרמידים תפקיד מבני-תומך בלבד במעטפת החיצונית של התאים, אולם כיום ידוע שהם מעורבים בתהליכים רבים לאורך כל חיי התא, ביניהם גדילה, חלוקה ומוות של תאים. בשל חשיבותם הרבה, חוסר איזון בסוגי הסרמידים עלול להוביל למחלות שונות, לרבות סרטן, מחלות מטבוליות כמו סוכרת, מחלות לב וכלי דם ואף מחלות מוח.
סרמיד שמצטבר בשריר
במחקר הנוכחי גילו החוקרים שריכוז הסרמידים בתאי שריר של עכברים עולה עם הזדקנותם. הם שיערו שלעלייה בכמות הסרמידים יש חלק בדלדול השרירים שמאפיין את הגיל המבוגר. כדי לבחון את השערתם הם עיכבו את ייצור הסרמידים בעכברים מבוגרים בשתי שיטות: באמצעות חומרים מעכבים שניתנו לעכברים ובאמצעות טכניקה גנטית הממוקדת בתאי השריר.
תוצאות הניסויים היו מרשימות. מסת השריר של העכברים בקבוצות שקיבלו את הטיפול, בין אם בחומרים מעכבים או בשיטות גנטיות, הייתה גדולה יותר מזו של העכברים שלא טופלו, ונראה שכתוצאה מכך הם הפכו חזקים יותר, הצליחו לרוץ למרחקים ארוכים יותר והקואורדינציה שלהם הייתה טובה יותר. בנוסף לכך, החוקרים גילו שהעיכוב בייצור הסרמידים השפיע על תאי השריר כבר בשלבים המוקדמים של התפתחותם, והוביל לייצור מוגבר של תאי שריר חזקים ומעובים יותר. סיבי השריר החדשים שנוצרו היו ברובם סיבי שריר חזקים, צעירים ובעלי יכולות גבוהות בהשוואה לסיבי השריר המבוגרים והחלשים יותר שנוצרו אצל העכברים בקבוצת הביקורת.
מעכברים לבני אדם
לאחר התוצאות המבטיחות בעכברים, החוקרים רצו לבדוק האם גם בבני אדם ריכוז הסרמידים משפיע על מסת השריר ועל היכולות הפיזיות. הם בדקו אלפי גברים ונשים בעשור השמיני לחייהם מהעיר הלסינקי, פינלנד, במטרה ללמוד על ביטוי הסרמידים בגופם. התברר שאצל רבע מהנחקרים קיים גן שמפחית בצורה טבעית את ייצור הסרמידים. כשנעשתה השוואה בינם לבין יתר משתתפי המחקר, נמצא שקבוצת המשתתפים שהיו להם פחות סרמידים הראו יכולות פיזיות טובות יותר במגוון פעילויות שנבחנו. הם יכלו ללכת מרחקים ארוכים יותר, הצליחו להרים יותר משקל ועברו בקלות רבה יותר מישיבה לעמידה.
"ממצאים אלו חשובים מאוד מכיוון שהם מספקים לנו תמריץ חזק לפתח מעכבי סרמידים לטיפול בבני אדם", מסכם פרופ' אוורקס (Auwerx), ממובילי המחקר. אומנם נדרשת עוד הרבה עבודה מחקרית עד שאפשר יהיה לפתח טיפול כלשהו, אך נראה שבקרוב נוכל לדעת יותר על הסרמידים ועל תפקידם בהיחלשות השרירים. החוקרים מקווים שהמידע החדש ישמש כקצה חוט לטיפול בבעיה, וישפר את אורח החיים ואת התפקוד של מאות מיליוני קשישים ברחבי העולם.