נגיף מרבורג זוהה לראשונה בשנת 1967 לאחר התפרצות של מחלה דימומית מסתורית במרבורג ופרנקפורט בגרמניה וכן בבלגרד ביוגוסלביה (כיום סרביה). מקור המחלה בהתפרצות היה משלוח של קופי גנון ירוק (Chlorocebus aethiops) שהובאו מאוגנדה לצרכי מחקר רפואי. הקופים היו נגועים בנגיף והדביקו כמה עובדי מעבדה שנחשפו לנוזלי גוף של הקופים בזמן שעבדו עימם. מתוך 31 נדבקים, 7 מתו מהמחלה.
נגיף מרבורג שייך למשפחת נגיפי ה-Filoviridae אליו משתייך גם נגיף האבולה (Ebola). שניהם ידועים לשמצה כנגיפים קטלניים במיוחד, עם אחוזי תמותה בין 23 ל-90 אחוז, תלוי בזן הנגיף ובזמינות הטיפול הרפואי.
הכתבה פורסמה במקור באתר מכון דוידסון לחינוך מדעי
המאכסן הטבעי של הנגיף הוא עטלף הפירות המצוי (Rousettus aegyptiacus), אם כי ייתכן שהוא מדביק מיני עטלפים נוספים. העטלפים הנשאים לרוב אינם מפתחים תסמיני מחלה, אך הנגיף נמצא בנוזלי הגוף שהם מפרישים, כגון רוק ושתן. ואכן, חלק מההתפרצויות המתועדות בבני אדם נקשרו בקירבה לעטלפים והפרשותיהם, לרוב סביב מכרות או מערות שבהן העטלפים שוהים. בנוסף לעטלפים הנגיף יכול להדביק גם בני אדם וקופים, ונראה כי קיימת העברה כלשהי של הנגיף בין עטלפים לקופים, ייתכן שדרך פירות שמהם ניזונים שני בעלי החיים.
ההעברה לבני אדם היא לרוב זואונוטית, כלומר מבעל החיים לאדם, ומתרחשת בעקבות חשיפה להפרשות של עטלפים או קופים נגועים.
ככל הידוע לנו ההדבקה היא תמיד סימפטומטית בבני אדם, כלומר אין תיעוד של אנשים שנדבקו בנגיף ולא פיתחו תסמינים כלל, כמו שקורה לעיתים קרובות בנגיפים אחרים. התסמינים הראשוניים של המחלה מתפתחים בין יומיים לשלושה שבועות ימים לאחר הדבקה והם לרוב דמויי שפעת, וכוללים צמרמורות, חום, כאב ראש, כאב גרון, כאבי שרירים ומפרקים ועייפות. 5-2 ימים לאחר התסמינים הראשונים מתפתחים כאב בטן, בחילות הקאות ושלשולים. בימים 7-5 התסמינים מחמירים וכן יכולה להתפתח פריחה בגוף שמתפשטת לגפיים, דלקת הלחמית (בעין) וכן דימומים, שהם המאפיין העיקרי של מחלות מסוג קדחת דימומית. הדימומים מופיעים בעור (petechia) וברקמות ריריות, שם הם מתבטאים כדם בצואה ובקיא וכן דימומים מהפה, מהאף, מהעיניים ומאיברי המין. עם התקדמות המחלה כל התסמינים מחריפים וכן מתפתחים תסמינים נוירולוגיים הכוללים בלבול, שינויים התנהגותיים, פרכוסים ותרדמת. המוות לרוב נגרם עקב איבוד נוזלים וכשל רב מערכתי שכן הנגיף פוגע כמעט בכל איבר בגוף. בנתיחות לאחר המוות של חולים שמתו מהמחלה נמצאה פגיעה משמעותית ברקמות הלב, מוח, הטחול, הכליות, בלוטות הלימפה, הכבד, האשכים והשחלות וכן שטפי דם ודימומים ברקמות ריריות לאורך מערכת העיכול, הנשימה, הרבייה והראייה.
הנגיף מדביק תאים של מערכת החיסון ומתרבה בתוכם, מה שמוביל לפגיעה בתפקוד מערכת החיסון, להפרעות קרישה וכן להרס של בלוטות הלימפה. כמו כן, לעיתים נגרמת סערת ציטוקינים: תגובה חיסונית סוערת שמחמירה את הנזק לרקמות הגוף.
לא קיים טיפול תרופתי ספציפי כנגד הנגיף. לרוב ניתן טיפול תומך הכולל מתן נוזלים ולעיתים גם דם ותוצריו (כגון גורמי קרישה), אך לעיתים קרובות זה לא מספיק כדי להציל את המטופל. מאחר שתסמיני המחלה הראשוניים כלליים למדי ודומים למחלות זיהומיות אחרות כגון מלריה, קדחת דנגי, טיפוס הבטן, או שפעת, לעיתים לא מאבחנים את המחלה בזמן, מה שמעכב את הטיפול ואת בידוד החולה, וכך מסכן את הסובבים.
גם מי שמצליח להחלים מהמחלה הקשה שמחולל הנגיף, סובל לעיתים מסיבוכים שונים כגון דלקות פרקים, דלקת הלחמית ופסיכוזה.
הנגיף מועבר בין אדם לאדם בהפרשות גוף כגון שתן, קיא, רוק ודם וגם דרך משטחים הנגועים בהם, כמו מצעים או בגדים. מאחר שהנגיף פוגע ברקמות ריריות, חולים מפיצים כמויות גדולות של הנגיף לסביבתם, ועליהם לשהות בבידוד הדוק. כל אנשי הצוות שמשתתפים בטיפול בהם חייבים מיגון גוף מלא כדי להגן על עצמם מפני הדבקה.
נשק ביולוגי
הנגיף כאמור מועבר לרוב דרך מגע עם נוזלי גוף. העברה אווירנית של הנגיף באופן טבעי נחשבת לנדירה ביותר, עם זאת, הנגיף יציב באירוסולים ומסוגל להדביק ביעילות קופים שנחשפו לאירוסולים מלאכותיים של הנגיף. זה מעלה את החשש לניצול הנגיף כנשק ביולוגי. לאורך השנים כמה מדינות וארגונים ניסו לפתח נגיפי מרבורג יציבים באירוסולים לשימוש כנשק ביולוגי וכן תרכיבי נגד יעילים כנגדו. אחד המקרים של מרבורג מחוץ לאפריקה תועד ברוסיה בשנת 1988 כחלק מתאונת עבודה במסגרת מחקר לפיתוח נשק ביולוגי במכון המחקר וקטור (Vector) שבסיביר. המדען הרוסי ניקולאי יוסטינוב (Ustinov) הדביק את עצמו בטעות בנגיף ומת מהמחלה. אחד הפתולוגים שהשתתפו בנתיחה שלאחר המוות נדקר במקרה ממחט מזוהמת ומת גם כן.
מאחר שהנגיף כה קטלני, עבודה עמו נעשית במעבדות מתקדמות עם ציוד מיגון מתאים. הקטלניות של הנגיף, והפוטציאל שלו כנשק ביולוגי מדגישים את הצורך בפיתוח של טיפול או חיסון יעיל. למרות ניסויים קליניים רבים, עד כה לא אושרו לשימוש חיסון יעיל או תרופה נגד הנגיף.
שילוב של נוגדנים נגד הנגיף עם התרופה רמדסיביר, שפוגעת בשכפול של נגיפי RNA, היה יעיל במחקר שבוצע על קופים. שיעור ההישרדות של הקופים עלה ל-80 אחוז כשהטיפול המשולב ניתן ששה ימים לאחד הדבקה, בעוד שטיפול בנוגדנים או בתרופה לבד לא הצליחו להציל אף אחת מהחיות. טיפול משולב כזה טרם נוסה בבני אדם. במחקר אחר, על עכברים, מצאו החוקרים כי התרופה Favipiravir, המאושרת לשימוש ביפן נגד שפעת, הצליחה להציל את כל העכברים כשהיא ניתנה עד יומיים ממועד ההדבקה, וכמחצית מהעכברים כשהיא ניתנה ארבעה ימים ממועד ההדבקה. תוצאות דומות התקבלו עבור ניסויים בקופים שנחשפו לנגיף מרבורג וטופלו בתרופה בעירוי, אם כי עדיין לא ברור עד כמה הטיפול יעיל עבור בני אדם.
כמה תרכיבי חיסון נגד נגיף מרבורג הראו תוצאות מבטיחות בניסויים טרום-קליניים. צוות מחקר אמריקאי פיתח חיסון שמתבסס על הצגת חלבון המעטפת (Marburg virus glycoprotein) של הנגיף, המאפשר לו לחדור לתאי המטרה שלו בגוף, על גבי נגיף Vesicular stomatitis virus) rVSV) שאינו גורם למחלה. בניסוי על קופים מנה בודדת שלו הצליחה להגן על כל הקופים כשהחיסון ניתן 14-7 ימים לפני ההדבקה ואף הצליח להגן על כ-75 אחוז מהקופים כניתן שלושה ימים לפני החשיפה לנגיף. החוקרים מצאו כי החיסון הצליח לעורר תגובה חיסונית של תאי B, האחראים לייצור נוגדנים. צוות מחקר נוסף ניסה לפתח טיפול דומה עם פחות תופעות לוואי, והצליח להגיע לתוצאות דומות מבחינת יעילות.
מדובר בטכנולוגיה דומה לחיסון שאושר לשימוש נגד נגיף אבולה זאיר, זן האבולה הקטלני ביותר לבני אדם, אך דרושים מחקרים נוספים לבחון את הבטיחות והיעילות של התרכיב בבני אדם.
חיסון נוסף שהראה תוצאות מבטיחות בניסויים בבעלי חיים מתבסס על טכנולוגיה דומה אך עם נגיף אדנו (Adenovirus) שבודד מקופי שימפנזה ואינו גורם למחלה בבני אדם, ונבדק כעת בניסויים קליניים. חיסונים בטכנולוגיות נוספות נמצאים כל העת בפיתוח ובניסויים קליניים או טרום-קליניים.