326 ימים שהחטופים הישראלים נמצאים בגיהינום בעזה. 109 חטופים עדיין בידי המחבלים השפלים, 12 מהם – נשים. העדויות הקשות שנשמעות מצד חטופות ששוחררו הופכות את הבטן ומזכירות את המשמעות המזעזעת של להיות אישה בשבי, במיוחד על רקע העמימות באשר להתקדמות במשא ומתן להשגת עסקה.
רק בסוף השבוע האחרון שיתפה מורן סטלה ינאי, ששוחררה משבי חמאס בפעימה האחרונה בעסקת החטופים בחודש נובמבר, כי בשלב מסוים דרשו ממנה השובים שלה שתתאסלם וטענו כי אם תעשה זאת הם לא ירצחו אותה. "היה יום אחד שאחד מהם נכנס לחדר, והוא אמר לי, 'עדיף לך להיות אישה מוסלמית', ואז הוא שלח את אחד החיילים שלו לקחת כיסוי ראש, לחזור אליי ולשים אותו ולהראות לי מה זה אומר להיות אישה מוסלמית", אמרה בריאיון ל"חדשות סוף השבוע". "כאישה, הפחד הכי גדול שלי היה בעצם להימכר. שמישהו יחתן אותי בכוח, ושאהיה חייבת להיות מוסלמית".
גם אילנה גריצווסקי (31), בת זוגו של מתן צנגאוקר, שנחטפה גם היא לעזה ושוחררה משבי חמאס אחרי 55 יום, סיפרה בריאיון לפני כמה שבועות כי כשהגיעה לעזה תפס אותה אחד המחבלים ואמר לה "מפה את כבר לא יוצאת, את אשתי, אנחנו הולכים להביא ילדים, אנחנו פה, זה המשפחה החדשה שלך". עדויות אלה מצטרפות לעדותה המצמררת של עמית סוסנה, ששיתפה באומץ לב לפני חודשים מספר כי עברה התעללות מינית בידי שוביה. סוסנה הייתה למעשה החטופה המשוחררת הראשונה שדיברה על כך בגלוי.
הנושא המורכב והרגיש עלה גם בשיחה הטעונה בין ראש הממשלה לשורדות השבי שחלק מתוכנה פורסם בימים האחרונים, אז פנה אחד מבני משפחות החטופים לראש הממשלה בנימין נתניהו ואמר: "האם בישראל מבינים שיש שם בנות שנאנסות עכשיו? אתה מבין את זה? כי ביידן מבין את זה".
ד"ר טלי שמואלי, פסיכיאטרית ראשית במכבי שירותי בריאות, מסבירה כי הידע הקיים בכל העולם בנוגע לפדויי שבי, עד 7 באוקטובר, מבוסס רובו ככולו על לוחמים. "גם בישראל הצטבר מידע רב הנוגע לפדויי שבי בעיקר לאחר מלחמת יום כיפור. עם זאת, מידע על אזרחים, נשים וילדים כמעט ולא קיים בספרות העולמית, למעט ידע חלקי הנוגע לשבי ממושך של נשים יזידיות בידי דאעש".
באופן כללי, אומרת הד"ר, חווית השבי מתאפיינת באובדן האוטונומיה, אובדן השליטה, חוסר ודאות, חוסר אמון וחוסר אונים. "חוסר המעש והבדידות בשבי מביאים להעצמה של תחושות חוסר אונים ופחד, ובמקרים החריגים, להצפות רגשיות ומחשבתיות. המחשבות שעוברות בראש באשר למצבן של הנשים בשבי, הן אותן מחשבות שעולות אצל כולם. מעבר להתעללות הפיזית, והתנאים הנוראיים, הנשים נתונות גם לטרור פסיכולוגי. מעשי הקצה הם יחסי מין בכפייה, אבל לצערנו לא חייבים לגעת באישה כדי שהיא תרגיש לא בנוח ומובכת ותנסה להסתיר את עצמה, מספיק שמישהו יושב ומסתכל עליך, בוחן את גופך, מסמן תנועות מיניות או צופה באישה בעודה מתקלחת וזו כבר פגיעה מינית לכל דבר – למרות שלא מתקיים מגע".
לטענת הדוקטור, יש משמעות גם למאפיינים התרבותיים של השובים, הנוהגים בנשים כרכושו של הגבר, ובהתאם לכך קיים גם החשש מנישואים בכפייה וכמובן מהריון. "במנטליות של השובים הנשים הן חפץ, אין להן מעמד או מקום כמו בחברה המערבית, ולמעשה אפשר 'לקחת עליהן' בעלות. זה מחולל פחד וחוסר אונים, והעידו על כך גם מי שחזרו מהשבי בעסקה בנובמבר, שסיפרו שהן לא ידעו איך ייגמר היום. החשש אמנם נכון לכל החטופים, אבל אצל נשים נוסף הממד הזה. חשוב לציין כי אנחנו יודעים שכדי להיכנס להיריון אישה צריכה להיות במצב גופני ונפשי סביר לכל הפחות, תנאים שלא מתקיימים בשבי, אך כמובן אין כאן נוסחה מתמטית שאפשר להסתמך עליה". הד"ר מבקשת להדגיש כי על אף ההבדלים הברורים בין נשים וגברים, יש להכיר בכך שגם גברים עלולים לעבור התעללות מינית בשבי.
כמו כן, הדוקטור מוסיפה כי מעבר לחוויות הייחודיות לנשים, קיימת גם ראייה ציבורית אחרת הנוגעת לנשים בשבי - הרצון לשמור ולהגן על אמא, בת או אחות, אשר מעצימה את תחושת החרדה והדאגה בציבור. "גם בצבא, חלק ממכלול ההתנגדויות לשילוב נשים בתפקידי לחימה, הייתה לא רק בגלל החלקים הפיזיים, אלא גם בשל החשש ממה עלול לקרות לנשים, שנתפסות כאוכלוסייה חלשה יותר, שזקוקה ליותר הגנה, גם אם זה לא נאמר בצורה גלויה. במקרה הנוכחי זה מתבטא בחשש לשלומן של הנשים בתפיסה הציבורית, והדרישה שהן ישוחררו קודם, בלי קשר לגילן או למצבן הבריאותי".
הפרעת דחק פוסט-טראומטית, חרדה, דיכאון והשלכות התנהגותיות של צריכת אלכוהול או סמים
מאמר שפורסם לפני שלושה חודשים בכתב העת "הרפואה" של ההסתדרות הרפואית עסק בנושא הרגיש במציאות העכשווית של מדינת ישראל – היריון כתוצאה מאונס בעת שבי. כותבי המאמר, ד"ר לאה שלף, דיקן בית הספר לעבודה סוציאלית במכללה האקדמית ספיר, ופרופ' גיל זלצמן מנהל המרכז לבריאות הנפש גהה מקבוצת הכללית, מתארים כי מצב כזה הינו אירוע קשה להכלה והתמודדות בקרב הקורבנות, משפחותיהם והצוות הרפואי, ומצריך הכנה של הצוותים המטפלים לכל תרחיש. "באמנת ז'נבה משנת 1949 ובפרוטוקולים הנוספים משנת 1977, אונס וצורות אחרות של אלימות מינית נגד נשים בזמן מלחמה נחשבים לפשעים נגד האנושות. למרות זאת, לעיתים קרובות מקרי אונס, שהתרחשו במהלך מתקפה אלימה, אינם מדווחים ולכן אינם מוכרים, והספרות המקצועית בנושא חסרה". מלבד העדויות המוזכרות מהתקפות דאעש בעיראק ובסוריה, הכותבים ציינו גם את האירועים שתועדו במלחמות יוגוסלביה ורואנדה, שאופיינו באונס המוני של נשים.
לטענתם, מחקרים שבדקו את ההשלכות הפסיכולוגיות של אונס בנשים ששרדו מצבי מלחמה, הראו שהן סובלות ממגוון בעיות פסיכולוגיות, כגון הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD), חרדה, דיכאון, והפרעה דיסוציאטיבית (הפרעת ניתוק). זאת בנוסף להשלכות התנהגותיות של צריכת אלכוהול או סמים, ואף ניסיונות התאבדות. "הסיכון לפתח הפרעת דחק פוסט-טראומטית בקרב קורבנות לאחר אירוע אונס גבוה פי 6.2 בהשוואה לנשים שמעולם לא היו קורבנות לפשע. כאשר אונס לא היה האירוע היחיד, והתלווה לאונס גם חשיפה לאירועים טראומטיים אחרים כגון: תקיפה, עינויים, הרג או אונס של אחרים, השכיחות של דיכאון וחרדה הייתה גבוהה יותר", כתבו החוקרים.
ד"ר שמואלי מוסיפה כי למצבים של הרעבה ממושכת ופגיעה במנגנונים ההורמונליים, ישנה השפעה גם לטווח הארוך. "אצל נשים הפגיעה עלולה להיות בלתי הפיכה ולהוביל לקשיי פריון".
"חשוב להחזיר להם מהר ככל הניתן את תחושת השליטה והאוטונומיה"
מנגנוני ההתמודדות משתנים מאדם לאדם ובין נשים לגברים, מסבירה ד"ר שמואלי. "נראה כי החטופים שחזרו בפעימה הראשונה סיגלו לעצמם אסטרטגיות התמודדות של בניית וודאות ושליטה, והצליחו ליצור מצבים של ניתוק רגשי. הם גילו בעצמם כוחות שלא חשבו שיש בהם והדבר סייע להם מאוד בהתמודדות עם חזרתם".
לדברי ד"ר שמואלי, ובתקווה לעסקת חטופים שתצא לפועל בקרוב, החזרה מהשבי דורשת מענים ייחודיים ומותאמים לכל אחד. "תהליך ההחלמה מאד אינדיבידואלי ותלוי בגורמים רבים מעבר לחוויות הקשות בשבי עצמו. כך למשל, נשים שחזרו עם ילדיהם והשאירו בני זוג, נשים מבוגרות, נשים צעירות שחלקן חזר והתגייס לצה"ל, אמהות שהילדים לא היו איתן וחזרו אליהן, או התמודדות עם שכול לאחר הירצחם של קרובי משפחה בתאריך החטיפה". לדבריה, חשוב להחזיר לחטופים מהר ככל הניתן את תחושת השליטה והאוטונומיה, גם בדברים הבסיסיים כמו אוכל ושתייה. "ניתן להציע להם, אבל לתת להם לקחת לבד. בנוסף, יש להחזיר להם את הזכות על גופם - לא לגעת ולא לחבק ללא רשות, למשל, בפרט נוכח החוויות הקשות הקשורות לכך שעברו".
ד"ר שמואלי טוענת כי גם לאחר אירועים קשים אלה יש תקווה להחלמה. "כוחות הנפש שגילו החטופים בשבי, הרגישות בהתייחסות הבסיסית, יחד עם טיפול מותאם, בהחלט יכולים להביא לצמצום התסמינים הפוסט-טראומטיים וחזרה לתפקוד במרבית השבים".