שבועיים לאחר פרוץ המלחמה, התמוטט דובר זק"א מוטי בוקצ'ין. הוא אושפז בבית החולים בילינסון שבועיים אחרי פרוץ המלחמה, ככל הנראה כתוצאה מתשישות ומהזוועות הנוראיות שהיה עד אליהן. לפני כשבועיים פרסמנו פה ב-mako בריאות את עדויותיהן הבלתי נתפסות של מתנדבי זק"א, שעושים עבודת קודש ביישובים שנפגעו בעוטף עזה ובאיזור המסיבה ברעים.
בחרנו לחזור אליהם שוב. ליאור ועקנין, מאשקלון, אברך בכולל, מתנדב עמותת ידידים, וחובש מתנדב באיחוד והצלה, משתדל להעסיק את עצמו בלילה בשיעורים ושירים, בדברים שמסיחים את הדעת אבל המראות לא מרפים. "הכל כאילו נגמר ואז התחילו להגיע הרוגים מאשקלון", הוא מספר, "ואנחנו מלווים משפחות באבל שלהם. במשך היום אם אני לא רואה טלוויזיה והתמונות לא חוזרות אבל אם אני פותח טלוויזיה הכל חוזר. אני משתדל להתעסק בעשייה חיובית, כמו חלוקת מזון לנזקקים לקשישים. עכשיו חזרתי מהבאת שתיה ואוכל לבית אבלים של משפחה שברחה מאשקלון. הכי קשה זה להשתחרר מהתמונות הקשות של הילדים. אנחנו סופגים את זה מכל הכיוונים. היה לנו מתנדב בשם אלכס לובונוב, שהוגדר בתחילה נעדר ועכשיו הסטטוס שלו שונה לחטוף. מתנדב אחר שלנו נהרג באותה השבת של ה-7 לאוקטובר".
ראובן ראובן בן 40, מביתר עלית, היה בבארי, בכפר עזה, בנירים ומנסה לא להיכנס לעומק של התופת. "אני מדמה את מה שאני עושה למכונה שיוצאת לעבוד בשטח. אני לא רואה סרטונים, ותמונות, לא צופה בחדשות. ברגע שאני אכנס לזה יגמר לי הכוח. אני גם לא הולך ללוויות כדי לא להיכנס אל תוך העצב. כדי שאוכל לצוף למעלה. זה משהו אחר לעבוד ולהיות עסוק להציל את הגופה ולהביא אותה למשפחה. לבין לשבת ולראות סרטון נוראי של הזוועות שביצעו באזרחים".
עם שימי גרוסמן מתנדב זק"א בן 39 מירושלים שוחחנו כשהיה בתוך התופת בבארי. "לא ראיתי זוועות כאלה מעולם", הוא סיפר בשיחה ההיא. "גופות בהשחתה כל כך אכזרית. משפחה שלמה שנשרפה יחד עם הכלב. חיסלו את כולם", תיאר בדמעות. עכשיו הוא מנסה להתאושש.
"במשך היום נכנסים לשגרה של עבודה ושל הצלת חיים. עשיתי כמה משמרות בטיפול נמרץ בירושלים, זה נותן סיפוק". אבל הקושי האמיתי הוא בלילות, לדבריו. "בלילה כשנכנסים לישון המחשבות לא זזות. התינוק שלי ישן אצלי בחדר, ואני מנסה לאזן בין לראות ילד חי לבין התינוק שראיתי מת, אני מנסה בעיקר להדחיק. מאמין שהזמן יעשה את שלו. אני כבר שבוע לא בדרום אבל אני עדין אני עם התמונות האלה בראש. מנסה לשכוח. הזמינו אותי לערב עם החיילים ולא רציתי. אבל כשיש אירועים של זק"א אני כן הולך. אחד מספר לשני מה ראה מה עבר, וזה קצת מקל. זה כמו צרת רבים חצי נחמה. זה קצת הקלה.
"טלוויזיה אני רואה לעיתים רחוקות. ברגע שמתחילים לדבר על ניצולים אני מתנתק, כי אם אני צופה אז מיד עולות בי מחשבות שאולי אחד האחים של הניצול או מישהו אחר מהמשפחה שלו עבר דרכי. אני נמצא מאז בסוג של כוננות נפשית, מחשבות של איפה הולכת להיות הזוועה הבאה. מאיפה תגיע ההפתעה. ראיתי שיש חדירה של מחבלים לזיקים ומיד עברו בי מחשבות ופחד שזה יקרה שוב.
"בפיגועים שהייתי מגיע אליהם בירושלים, והייתי בלא מעט לא עברתי את החוויה הזאת. נכון שבעקבות הפיגועים לא עליתי על אוטובוס 15 שנה, אבל לא היו המחשבות והפחד הזה. עכשיו זה משהו אחר. אני מאמין שזה עובר על כל אחד במדינה, כי אם זה קרה בבית של מישהו אחר, למה שזה לא יקרה אצלי?. הביטחון שלנו ברצפה.
"הרבה שואלים מה המקרה הכי מזעזע, ואין ספק שילדים הם המקרים הכי קשים, כי אני תמיד מדמיין את הילד שלי. לכל גופה יש סיפור ואני מגיע אחרי הסיפור. אני ראיתי גושי פחם, ואחר כך התברר שזה היה תינוק עם בובת דובי. אז נזכרתי שכשהייתי בבארי ונשארתי עם חולצת הפרמדיק ועל זה אפוד קרמי של זק"א, מישהו מהחיילים צעק לי לבוא. היו שם שני אנשים בשנות ה-30 לחייהם שהגיעו מהשדות ויצאו מאיזה בור שהתחבאו בו משבת עד יום שני. הם חשבו שהשטח עדין כבוש ולא האמינו שרק הצבא נמצא שם. היה לי פלאשבק מהסיפורים של סבתא שלי בשואה ואיך היא התחבאה. השניים האלה היו כמה ימים בלי אוכל ושתיה ולמרות שיכלו כרב לצאת ביום ראשון בבטחה הם לא ידעו את זה".
אהל העבודה הקשה של אנשי זק"א עוד רחוקה מלהסתיים. "אנחנו עדיין מנקים ומסדרים חלקי גופות ודם מהבתים", מספר ראובן ראובן. "עוברים בית בית בעוטף, מנקים כל זכר לדם, כדי שאם בן משפחה יגיע לאסוף משהו שלא יהיה שום דבר, שיזכיר לו לרגע אחד שמישהו מהמשפחה עבר משהו נוראי".