גבר מכיר אישה, היא מכירה אותו, הוא שולף טבעת, היא מאושרת. ככה מתחיל הסיפור של גלי סגל ובן בנימין. הוא אוהב אותה, היא אוהבת אותו. הם הולכים למסיבה. כשהבוקר עולה הם מוצאים את עצמם בתוך מיגונית מלאה באנשים. בחוץ יורים, ואז מישהו צועק "רימון".
גבר ואישה, פוקחים עיניים אחרי שאיבדו הכרה. יש להם פרק חסר בזיכרון, כמה שניות, אולי כמה דקות, הם בין חיים למוות. מתוך התופת הם מתפללים שמישהו יבוא ואז הם מביטים למטה, לרגליים.
"אני זוכרת שאני ממש ממששת את הגוף שלי ואני צורחת 'אין לי רגל, אין לי רגל!', משחזרת גלי.
"זה לא נורמלי ששנינו איבדנו את אותה רגל, יש לנו את אותה פציעה פחות או יותר", אומר בן.
"ושנינו חזרנו משם", מוסיפה גלי.
את גלי ובן פגשנו לפני שישה שבועות, מאז אנחנו מלווים אותם. "היינו איתם בניתוחים. הרופאים לא האמינו שנשרוד", גלי מספרת. היינו שם בלילות הארוכים בהם שכבו מיטה ליד מיטה. "אני לא יודע איך הייתי מתמודד אם היא לא הייתה איתי פה ברגע המשבר", מוסיף בן. ראינו גם רגעים של שמחה וניצחונות קטנים. מתוך האפלה של השבעה באוקטובר, מצאנו אהבה גדולה ושותפות גורל מצמררת.
"שנינו עם אותה פציעה, שנינו קטועי רגל ימין, זה לא נתפס", היא אומרת.
"כדורגל זה כל החיים שלי"
איך הכרתם?
גלי: "ישבנו בבר, אני וחברה ואז בן הגיע עם החבר שלו ואז יום למוחרת הוא ביקש את הטלפון שלי. ושנינו היינו אחרי פרידה, וזה היה כזה רוצים לא רוצים כזה, אבל אז אחרי כמה חודשים אמרנו, טוב, נתחייב".
כבר שבע שנים שהם ביחד. גלי היא סטודנטית לעיצוב פנים ובן שעוסק בנדל"ן, אבל לפני הכול הוא כדורגלן.
"כדורגל זה כל החיים שלי. שיחקתי הרבה בליגה הלאומית, אם זה נצרת עילית, כפר קאסם שעליתי איתם לליגה לאומית, עירוני אשדוד בליגה א'".
מה אתה על המגרש?
"בלם".
ואיזה שחקן אתה?
"אגרסיבי מאוד".
ביחד כבר שבע שנים. בסוף מאי הם טסו לחופשה באיטליה ובן הכין לגלי הפתעה קטנה.
בן: "הבאתי אותה לוונציה, לקחנו גונדולה עם זמר ו..."
גלי: "רומנטיקן".
בן: "קניתי גם מלא ורדים. שמנו שיר של עומר אדם שהיא רצתה", הם צוחקים.
גלי: "וזהו, והתארסנו. ושבוע אחר כך זה קרה".
"ראיתי את הרימון נכנס למיגונית"
בשבת ההיא הם נסעו למסיבה לחגוג יום הולדת לבן. הם היו שם יחד עם בני משפחה וגם עם שני, חברה קרובה.
גלי: "אנחנו מתחילים לראות את הפצמ"רים ופשוט מתחילים לרוץ לכיוון הרכב, אני ובן נוסעים עם שני ברכב".
בן: "ואנשים עושים לך ככה: לא, אל תמשיכו".
גלי: "ואנחנו רואים בצד הדרך מיגונית ושוטר שמסמן להיכנס פנימה".
זאת המיגונית בצומת עלומים, כמה עשרות אנשים נדחסו פנימה. גלי, בן ושני היו בחלק הפנימי שלה.
גלי: "ואז אנחנו מתחילים לשמוע יריות".
בן: "אתה שומע את זה לאט-לאט מתקרב ומתקרב".
גלי: "ואז מתחילים לירות בכניסה למיגונית, על האנשים שהיו בכניסה למיגונית. אני מורידה בעצם את בן ואת שני למטה כדי שלא ייפגעו מכדור ואנחנו בלחץ ואנחנו...", גלי עוצרת, לוקחת נשימה עמוקה ובן ממשיך: "אחרי כמה דקות שהם יורים ראיתי את הרימון נכנס".
גלי: "היה בום מאוד חזק".
בן: "אמרתי לעצמי זהו, אין סיכוי שאנחנו יוצאים מזה".
גלי: "כנראה שאיבדנו את ההכרה".
לא ברור כמה זמן עבר עד שחזרו להכרה, אחרי הפיצוץ של הרימונים. כשהם פוקחים את העיניים, הכול שחור.
גלי: "אני זוכרת שאני רואה את שני בעצם יוצאת מהמיגונית והיא מדברת בטלפון והיא אומרת: 'גלי ובנצי נפגעו, אני לא יודעת... אני חושבת שהם מתים, אני לא יודעת אם לברוח או להישאר'. ואני לא יכולה לקרוא לה, אני לא מצליחה לדבר".
"אני מתחילה לצרוח 'אין לי רגל!'"
יש סרטון שצולם במיגונית באותן דקות. החלטנו לא לשדר אותו, המראות בו קשים מנשוא.
גלי: "אני זוכרת שאני ממש ממששת את הגוף שלי ואני מתחילה להיכנס לשוק ואני צורחת 'אין לי רגל! אין לי רגל!' ובן לידי והוא אומר לי: 'תשמרי כוחות, תפסיקי לצרוח. תשמרי כוחות'. והוא אומר לי: 'אם זה הגורל שלנו, אם זה מה שצריך לקרות, לפחות אנחנו ביחד'".
בן: "ונתתי לה נשיקה ו..."
גלי: "זה הרגיש כמו הסוף".
באותן דקות מגיע לזירה שוטר יס"ם. הוא נכנס אל המיגונית. קוראים לו דניס, הוא היה חלק מכוח האבטחה של המסיבה. בן וגלי פוגשים אותו בבית החולים.
בן: "אלוף".
דניס: "מה קורה? איך אתם מרגישים?"
גלי: "שמחים לראות אותך".
בן: "עדיין שם, בגזרה?"
דניס: "כן, בטח".
הוא מגיע ומנהל אש עם מחבל שירה על המיגונית ואז נכנס פנימה.
דניס: "צעקתי בפנים אם יש שם מישהו חי, הרבה אנשים צועקים, יש אנשים שלא צועקים כבר, הם היו מבוהלים, מפוחדים".
גלי: "בזכותו אנחנו פה, לגמרי. אם הוא לא היה מגיע בזמן הזה ותפעל את האירוע הזה כמו שהוא תפעל, לא היינו כאן".
"הייתי בטוח שגלי מתה"
דניס עוצר רכבים שנמלטו מהמסיבה. הוא מבקש מהנהגים שיקחו את הפצועים לאמבולנסים שמחכים בכניסה לעוטף.
גלי: "שלפו אותי ראשונה מהמיגונית ושמו אותי על הרכב".
בן: "הוציאו אותי החוצה ואני ראיתי בחורה ששוכבת מחוץ למיגונית בכניסה עם שיער שחור, גופייה שחורה כמו שגלי לבשה, ואני הייתי בטוח שגלי זאת הבחורה כי הוציאו אותה החוצה, שהיא מתה. זה מה שחשבתי באותו רגע".
גלי: "אני זוכרת את הנסיעה באמבולנס שאני בשוק ואני צורחת ואנחנו מגיעים לבית החולים ואני כל הזמן שואלת אנשים 'איפה בן? איפה בן?'"
בן: "הגעתי לסורוקה והיו לי מדדים ממש-ממש נמוכים וחשבו שאני לא אחזיק מעמד".
מתי אתם נפגשים?
גלי: "מוציאים אותי מהמיטה לכיוון החדר ואז אני קולטת שתי מיטות לידי את בן. ואני צועקת לו..."
בן: "ואני בדיוק גם ראיתי אותה, היא עוברת ואני מסתכל על המיטה ובדיוק אני קולט שזה גלי".
גלי: "הרגע הזה ששנינו מבינים שאנחנו בחיים, זה היה חתיכת אבן שירדה מהלב. אתה יודע, המחשבה הזאת של לחזור משם אחד, זה היה מבחינתי הסיוט הכי גדול שיכול להיות".
זה היה רגע קטן של אושר באותה שבת. עוד מעט הם יבינו ששניהם איבדו את אותה הרגל, עוד מעט ההתמודדות מתחילה.
"פתאום הבנתי שאנחנו לא היחידים"
גלי: "זוכרת שאבא שלי נכנס לחדר, הוא מתקרב אליי ואני אומרת לו: 'אבא, אין לי רגל'. אז הוא אומר לי: 'מה זאת אומרת?' הוא בשוק. ואז אני מראה לו והוא פשוט נופל על הרצפה והוא מתחיל לבכות. אני מבינה ביחד איתו ש... שאין לי רגל. אני אומרת לו את זה ואני בעצם מבינה את זה בעצמי".
אחרי יומיים, בן וגלי עברו לבית החולים הלל יפה בחדרה, מעכשיו הם מיטה לצד מיטה ורק עכשיו הם יבינו מה קרה במסיבה.
גלי: "אחת הרופאות שאלה אותי: 'את מהאירוע?' אז אמרתי לעצמי 'אני מאיזה אירוע? אני הלכתי למסיבה'. ואז אני מבינה שקרה שם משהו גדול, שאנחנו לא היחידים".
וברגע הזה הם מבינים עוד משהו. שני גבאי, החברה שהייתה איתם במיגונית, נעדרת. אף אחד לא יודע מה עלה בגורלה.
"זו חברה טובה שלי", אומר בן בדמעות. "והיא פייטרית, היא בחורה חייכנית, יודעים שהיא ניצלה מהמיגונית. מסתבר שהיא הגיעה, לא יודע איך, לכיוון המסיבה. היא קיבלה טיפול עזרה ראשונה במסיבה ופשוט לא יודעים מה איתה. כלום, כלום".
"איבדתי גם את הכדורגל"
הצוות בהלל יפה יוצא מגדרו כדי לעזור לזוג הזה. הם מוכנים לעשות הכול, מטיפול רפואי ועד טקס הפרשת חלה במחלקה. הם אפילו מאפשרים לבני המשפחה להביא אליהם את הכלב שלהם לביקור במחלקה. אז יש רגעים כאלה, אבל המסע הזה רצוף עליות ומורדות.
בן: "היינו יושבים שם ומסתכלים החוצה. היו שם שני מגרשי כדורגל ואני מסתכל על זה ואני מתחיל לבכות, פשוט מתחיל לבכות. כאילו איבדתי את הדבר שכל החיים שלי השקעתי בו. זה לא רק לאבד רגל. ברור, זה הדבר הכי קשה שחשבתי עליו באותו רגע זה כדורגל. לא חושב שעדיין הצלחתי לעכל את זה עד הסוף ולהבין".
גלי: "הוא היה פנאטי בקטע של הכדורגל. אז פתאום עכשיו לחשוב שזה לא יהיה יותר".
שלושה שבועות עברו. מצבו של בן משתפר.
"היום הוציאו לי עוד רסיס מהגוף", אומר בן.
אז על כמה אתה עומד?
"אני על 3 ניתוחים".
אתה על 3. וגלי?
"ניצחתי, אני 7".
לגלי לוקח יותר זמן. היד שלה נפגעה מרסיסים והיא לא יכולה לעבור לקביים. חוץ מזה, יש לה גם זיהומים.
גלי: "היום ישבתי מול המראה בפיזיותרפיה ואני רואה את עצמי ואת הרגל. לי קצת קשה עדיין להסתכל על זה ולקבל את זה. זה נראה כמו איזה סיוט שאני אתעורר ממנו עוד מעט".
"יש רגעים שאני אפילו רוצה שהמשפחה שלי לא תראה אותי, אבל את בן אין לי בעיה, כי את החרא שאני עוברת גם הוא עובר", היא אומרת.
ואת מסתכלת עליו אחרת אחרי כל הדבר הזה?
"כן. אני ובן מאוד שונים בהתנהלות שלנו, אני יותר אמוציונלית והוא יותר כזה קר רוח, וקור רוח שלו התגלה לי כחוזק".
ונראה לי גם שגם אם כואב לו הוא כבר פחות אומר, נכון?
"הוא בכלל לא אומר. זה הקטע, אני זוכרת שאני בהתחלה שאלתי את הרופאים פה, אמרתי להם: 'למה לי כואב ולו לא?' אבל אמרו לי: 'גלי, כואב לו. הוא פשוט לא אומר'"
לא אומר.
"הוא לא אומר. סובל בשקט נראה לי. הוא שומר עליי אולי ככה".
בחרת טוב?
"כן. נראה לי", היא צוחקת. "לא שהיה לי ספק לפני".
בן נכנס לחדר. "מרכלת עליך פה".
גלי: "כן".
ריכלנו עליך.
בבית החולים חוגג בן את יום ההולדת, זה שהיה אמור לחגוג במסיבה ברעים. ואמיר דדון מגיע לשיר להם. אחרי חודש ימים, הם כבר מוכנים לתחנה הבאה במסע הזה ועוברים למחלקת השיקום בתל השומר.
זה לא היה התוכנית שלכם להיות פה באמצע החיים, נכון?
בן: "לא חשבנו בכלל שיכול לקרות דבר כזה".
גלי: "חמישה שבועות. זה מרגיש כאילו זה היה אתמול. יש רגעים שאני אופטימית ואומרת זה יהיה בסדר וזה בקטנה וזה כולה רגל, אבל יש גם רגעים שאני אומרת, זה לא אני.
יש להם עוד דרך ארוכה, אבל לזוג היחיד במחלקת השיקום שיש בה עשרות פצועים מהמלחמה, יש משהו שאין לאף אחד אחר, יש להם אחד את השנייה. ונכון, אין להם עדיין אולם והם גם מתלבטים לגבי שיר הכניסה לחופה, אבל הם כבר יודעים בדיוק איך תיראה הדרך אליה.
גלי: "אנחנו רוצים לבוא לחתונה עם הפרותזה, בהליכה, רק אז".
זו המטרה.
"זו המטרה".
שניכם צועדים בחופה. כבר מדמיינים את זה בלילה?
גלי: "אני כן".
מה?
בן: "היא כבר יודעת איזו פרותזה היא רוצה והכול".
אה, כן? מה?
גלי: "עם נצנצים לבנים כזה, בטח".
"החושך הזה שקורה פה עכשיו, זו נקודת האור שיש לי", אומרת גלי, "שאני רואה משהו שבא לי לחגוג בו. זה הניצחון הקטן שלנו".