שני אחוז, זה מה שאמרו לי כולם כשמצאתי את הגוש בחזה, שני אחוז שזה יהיה באמת סרטן. כי מה הסיכוי שזה יקרה לבחורה בגילי? מה הסיכוי שבגיל 29 אחלה בסרטן השד? הרי זה סרטן שמגיע רק למבוגרות, זה מה שכולם חושבים.
אבל אני ידעתי ברגע שהרגשתי אותו, יותר נכון אני ידעתי ברגע שאחותי הילה חלתה בסרטן השד. ידעתי שגם אני יום אחד אהיה חולת סרטן, כמוה. מהרגע שנולדתי, כולם אמרו שאני פשוט הילה "בקטן", אז ידעתי שהסיכוי שאפול על שני האחוז הזה גבוה, אפילו שאין לנו את הגן במשפחה.
אז כן בשיא החיים שלי, בגיל 29, כשאני עומדת לסיים את התואר הראשון שלי בבצלאל, לילה אחד בזמן שאני במיטה ונזכרת שלא בדקתי את עצמי הרבה זמן, אני אפילו לא קמה מהמיטה וישר נמשכת לשד ימין ושם אני מרגישה אותו גדול, צמיגי, משהו שלא הרגשתי בעבר.
הלב ישר נופל, המחשבה הראשונה הייתה, ידעתי. הלילה עובר ללא שינה, מתפתלת כל הלילה לא להרים לאמא שיחה, וישר כשהבוקר מגיע מתקשרת אליה, אומרים שאמא יודעת הכל וזה כל כך נכון היא עונה לי "יעלי מה קרה?" אני שותקת שנייה, מנסה לא לפרוץ בבכי לקולה ואומרת לה "אמא מצאתי גוש."
מאותו משפט הכל השתנה, בן רגע הפכתי מאישה בריאה לאישה חולת סרטן.
הכל זז הצידה בחיים. עכשיו הגיע הזמן להילחם על החיים! הבנתי שהשנה לא אסיים את התואר, לא אעבור למרכז, לא אתחיל בעבודה שרציתי כי אני בוחרת לחיות, שמתי על עצמי שריון ויצאתי למלחמה.
בכל טירוף הלחימה שכולל בדיקות, דקירות, ניתוחים והקרנות, ידעתי דבר אחד - לא יכול להיות שהכל יהיה רע, והחלטתי שאני חייבת לצלם את כל מערכת היחסים שאעבור עם הסרטן, ובסוף כשאבריא - גם אצליח לעשות תערוכה על המחלה והניצחון שלי.
"ברגע שהמצלמה פעלה, משהו בתוכי צעק 'אקשן' וידעתי שאסור לבכות, אסור להיגעל מהמגע כי הרגע יחלוף, אז עכשיו משחקים"
המצלמה הייתה החסד שלי, בזכותה יכולתי לתת לרופאים ולאחיות לגעת בי. כל יום נוגעים בי אנשים שאני לא מכירה, נוגעים בכל חלק בגוף, ולרוב כשאני לבד שוכבת על מיטת חולים. ברגע שהמצלמה פעלה, משהו בתוכי צעק "אקשן" וידעתי שאסור לבכות, אסור להיגעל מהמגע כי הרגע יחלוף, אז עכשיו משחקים. בן רגע הייתי גם האובייקט וגם הסובייקט. המצלמה נתנה לי את הכוח, היא הייתה הסיבה לקום מהמיטה, אפילו שכואב אחרי הניתוח, או שהחזה שרוף כבר מהקרנות. היא הכריחה אותי לא להפסיק לצלם אף לא לרגע, כי כל יום אני משתנה, כל יום החזה שהכרתי הופך לאחר.
וכך קרה, החלמתי, ובימים אלו אני מציגה את הפרויקט שלי בתערוכת בוגרים.ות של המחלקה לצילום בבצלאל, הכולל תמונות שלי מגילוי המחלה ועד הניצחון. היה לי חשוב להראות שהגוש הוא רק שריקת ההתחלה ושהמחלה הזאת יכולה לקרות גם לצעירים. אף אחד לא מכין אותך ליום שאחרי או מסביר לך איזה צלקות הסרטן הולך להותיר - לא רק המוחשיות, הצלקות הנפשיות - אם זה חרדות שהמחלה תחזור או הפחד מלקיים יחסי מין שוב.
עוד ב-mako בריאות:
>> מומחים: זאת הסיבה שהקורונה לא נעלמה בקיץ
>> אלה המזונות המומלצים למניעת לחץ דם גבוה
לא חשבתי שבגיל הזה אאלץ להתמודד עם שאלות גדולות כמו האם אני רוצה ילדים? איך אני אמורה לדעת דבר כזה עכשיו? אני עוד רווקה שרק מתחילה את החיים. כולם מצפים שאני אשמר ביציות כי כל אישה רוצה להיות אמא, לפי החברה שלנו.
ואיך מוצאים בכלל זוגיות? איך מספרים לאדם שמוצא חן בעיני שחליתי במחלה? או האם בכלל ארגיש מינית אי פעם, עכשיו כשהסרטן הרס לי את החזה ואני מרגישה פחות אישה.
את כל זה משאירים אתך לגלות לבד. לאט לאט המקום שהסרטן תופס נהיה קטן ואם פעם הוא כיסה את כל כולי היום הוא נקודה קטנה ואני חוזרת להיות יעל.
"איך מוצאים בכלל זוגיות? איך מספרים לאדם שמוצא חן בעיני שחליתי במחלה? או האם בכלל ארגיש מינית אי פעם, עכשיו כשהסרטן הרס לי את החזה ואני מרגישה פחות אישה"
כל כך שמחתי שהפרויקט שלי מוצג, בתקופה שלנו, כשהקורונה לא רוצה להיעלם, בכלל לא ידענו אם תהיה תערוכת בוגרים. רציתי שהיא תהיה מוצגת בחלל לא בזום ולמרות שאני נחשבת כאוכלוסייה בסיכון, לא ויתרתי כי מפחיד אותי שהתרבות שלנו גוועת ושהאמנות יכולה להיעלם והיום התערוכה שלנו פתוחה לקהל כמובן בהתאם להנחיות.
הצילומים של יעל אשל, חברת קהילת חלאסרטן, וצילומים נוספים יוצגו בתערוכת בוגרים.ות של המחלקה לצילום בבצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב, בתאריכים: 7-31.8.2020 בגלריה החדשה, אצטדיון טדי (שער 22), ירושלים. שעות פתיחה: שני-חמישי: 11:00-19:00, שישי- 10:00-14:00.