בעלי ואני, בראש ובראשונה חברים מאוד טובים, שמדברים על הכל בפתיחות ובכיף. אנחנו אוהבים מאד ולפני שהגיעה המחלה הארורה, היינו מהזוגות הדביקים, שתמיד נוגעים, מתנשקים, מתלטפים, הולכים יד ביד ברחוב, ולא פחות חשוב - יחסי המין היו מדהימים. בעלי לימד אותי להנות מיחסי מין - אם במשחק או בחדירה, אבל מאז הסרטן הכל השתנה.
אז איך הכל התחיל?
הופתעתי לגלות אחרי שנה וחצי של דימומים, בדיקות ואבחנות של דלקת בדרכי השתן שאני עם סרטן צוואר הרחם ופיזור באגן ובבלוטות.
נכנסתי למצב של טייס אוטומטי - קבעתי תורים, סימולציה, קרינה, כימו וברכיתרפיה. בכל התהליך הזה לא עצרתי לרגע ולא חשבתי על השלכות המחלה על המיניות שלי, על הביטחון העצמי ועל הכאבים שילוו אותי בעתיד.
אחרי כמה ימים שעיכלתי את הכל התחלתי לקרוא על הסרטן שנמצא בתוכי וגיליתי שמדובר בווירוס הפפילומה שנדבקים בו בקיום יחסי מין.
מיד הרגשתי אשמה.
בגיל 14 וחצי עברתי פגיעה מינית. באותה תקופה, שמרתי את זה בסוד כי פחדתי שעשיתי משהו לא בסדר. הרגשתי פגומה ולא שווה, והשנים לאחר מכן היו שנים שהלוואי ויכולתי למחוק. רק בגיל מאוחר מאד סיפרתי להורים, והתחלתי בטיפול נפשי.
לקח לי זמן להבין שמספיק פרטנר אחד כדי להידבק, ולקח לי עוד הרבה יותר זמן כדי להפסיק להאשים את עצמי.
אל שרון פלג נשר הופניתי בביקור הראשון שלי בבית החולים, עוד לפני שהתחלתי הקרנות או כימו, והיום אני חושבת שזה היה הדבר הכי חכם שעשיתי.
ישבנו אצלה, בעלי ואני, והיא דיברה עם המון סבלנות ובקול מרגיע על כל מה שאני עתידה לעבור, על השינויים שצפויים לי ולבעלי כזוג וכיחידים, השינויים הפיזיולוגים והמיניים וטיפים איך לשמר את הזוגיות בתוך כל זה. קיבלתי מאמנים נרתיקיים שעשויים לעזור לחיי המין שלנו, המלצה על קרם ייחודי על בסיס הורמונים, ויצאנו לדרך. השיחה נתנה לי ביטחון ששמים לב למה שאני עוברת ומכינים אותי לדברים שאני לא יודעת שעתידים לבוא כמו הפגיעה במיניות.
לאורך ההתמודדות עם המחלה, הפגיעה שעברתי קפצה לי לראש, חוסר השליטה על הגוף שלי ומה שהוא עובר הקשו עליי מאוד. גם בחוקנים שעברתי כל בוקר ובעיקר עם הברכיתרפיה, שם כל פעם הרגשתי כאילו אני נאנסת מחדש. בסיום הברכיתרפיה התחלתי את השימוש במאמנים, וזה היה קשה נפשית וכואב פיזית. היה לי קשה להקפיד על מספר הפעמים הנדרש. החלטתי שכדי שאוכל להתמודד עם זה נפשית אני צריכה את בעלי לידי מחבק ועוטף. זה היה קשה מאוד, כואב ומדמם, ולקח הרבה זמן עד שהוא הצליח לחדור מעט וגם אז הוא מיד "נתקע בקיר".
הרגשת תסכול גדול, בכיתי המון, מכאב, מחוסר היכולת שלי לספק את בעלי ומזה שהרגשתי לא מינית יותר.
>> ריאיון עם מחברת "זין יקר", רומן מכתבי פרידה של בני זוג לאיבר המין של הגבר חולה הסרטן
לא הרגשתי נשית יותר וחשתי כאילו משהו מת בתוכי. אני בת 43 ואני בגיל המעבר, עם גלי חום, כאבים באגן ובכל הגוף, קושי גדול לתת שתן עקב וסטבוליטיס, הכל צר קצר וכואב, פיברומיאלגיה, בעיות שמיעה והכי נורא - אין לי חשק מיני יותר.
וזה לא היה רק אצלי, מכיוון שכל פעם שניסינו התפתלתי מכאבים, נוצר אצל בעלי החשש מלקיים יחסים, כי לא רצה לפגוע ולהכאיב לי. לקח לו גם הרבה זמן להבין שהדברים השתנו, שאני לא מתחמקת או פחות נמשכת אליו ושאני באמת עושה מאמצים. למזלנו נשארנו פתוחים פאוד, שוחחנו על הכל וכמובן נעזרנו בשרון.
עוד ב-mako בריאות:
>> שבר את הרשת: האם יש לכם את השריר הזה ביד?
>> 10 סימנים שהתזונה שלכם מקצרת לכם את החיים
אלפי צעירים שחולים בסרטן מטופלים ללא התייחסות לבעיות המיניות שעולות מן הטיפולים. המערכת מעניקה להם טיפול אחרי שהנזק כבר נגרם וקשה להם מאד להתמודד. בחלאסרטן דורשים מהמערכת לבחון לעומק את ההשלכות של המדיניות ובעקבות המסקנות לשנות בהתאם למען הצעירים שיחלימו וירצו לחזור למעגל החיים כמו כל אדם. לכן שרון פלג נשר, אחות אונקולוגית, מטפלת מינית מוסמכת ויועצת לקהילת חלאסרטן.
הכותבת היא ענבל שטרית, חברת קהילת חלאסרטן וממנהלות קבוצת מתמודדות – סרטן צוואר הרחם בפייסבוק.