מתוך היומן האישי שלי:
1.5 . אני בת 12.
"אני כותבת אליך מתוך דחף פנימי בלתי נשלט. זה התחיל בשיעור ספרות. אני לא זוכרת אם איחרתי. בכל אופן, כנראה שנכנסתי ברגל שמאל. ואתה יודע מה קורה לי בכל פעם שאני לא שמה לב עם איזו רגל אני נכנסת. כל הלילה תכננתי להיכנס ברגל ימין, והכל נעלם.
היו שש שאלות בספרות, כולם קראו על פי הרשימה של המורה לספרות. תמיד זה נורא. אני מרגישה כאילו הרשימה הזו דנה אותך לחיים או למוות. בכל אופן, היא שאלה כמה ילדים כדי שיפרטו על השאלה ומשהו כזה. ואז היא הגיעה אלי. היא שאלה אותי את זה.
אתה יודע מה גיליתי? גיליתי שהרגעים שלפני, כשמחכים לזה, הם הנוראים מכל, ורק כשפונים אליך המחשבות שלך מתרכזות רק ב"לצאת מהמצב הזה" ואתה מנסה לשמור על קור רוח. אבל אני לא חיכיתי לזה. הייתי כל כך טיפשה והאמנתי שהיא כבר שאלה מספיק ותסיים עם השאלות, אבל היא לא. היא שמרה עוד אחד לקינוח – אותי.
ניסיתי לדבר וניסיתי לגרום לקול שלי לעבוד, באמת שניסיתי. אבל כל מה שיצא היה רק שברי קול. כרגיל היא התחילה להלחיץ אותי ולשאול אותי אם הכנתי שיעורים. הייתי כל כך לחוצה שבקושי אמרתי כן. והיא אמרה "אז תקראי". אבל לא יכלתי. היא חיכתה כמה שניות ואמרה: "ובכן, אנחנו מחכים, אנחנו לא שומעים קול". וזה היה המשפט הנכון ביותר ששמעתי בחיי. נכון נילי, באמת לא שומעים קול. כי אין לי קול. אני יכולה להסתדר בלי קול אם לא ישאלו אותי שאלות בכיתה. רק לגמור את ביה"ס.
באותם רגעים חשבתי עליך. אחרי המשפט הזה היא ויתרה ואמרה "אחר כך". המשפט הזה לא עוזב אותי. "אנחנו לא שומעים קול", אבל הם כן יכולים לשמוע את הקול שלי, כשאני שרה. אני רוצה לשיר תמיד כדי שישמעו את הקול שלי כמו כולם."
עבורי... להיות ילדה מגמגמת זה להבין בשלב מאוד מוקדם שיש בך משהו לא בסדר שצריך לתקן.
להיות ילדה מגמגמת זה להבין שעדיף לשתוק מאשר לדבר שבור.
זה לשמוע את העצות "תחשבי לפני שאת מדברת", "לאט", "תתחילי רך" כל כך הרבה פעמים ופשוט לנשוך את השפתיים ולא להגיב, כי מה כבר תוכלי להגיד? שזה פשוט לא עובד? הם כבר יבינו לבד...
להיות ילדה מגמגמת זה לפעמים בודד. מאוד. כי לא מגניב לדבר על זה עם החברים, וההורים כל כך סובלים בכל פעם שאת פותחת את הפה, כך שאין סיבה להעציב אותם יותר ולספר שמפחיד לך להיות בכיתה כל יום וכל שעה, כי אולי יבקשו ממך לקרוא מהספר בקול רם.
5.12
היום כשלעצמו היה נהדר, המבחן בהיסטוריה היה קל וקיבלתי 100 בעבודה בביולוגיה, עם הערכה מצוינת. המורה אמרה שזו ה-עבודה, אך דבר אחד העכיר על היום הזה, המורה רוצה שאקרא חלק מהעבודה בפני כל הכיתה.
7.12
היום היה יום נפלא כי המורה לביולוגיה שכחה מההרצאה.
12.12
מסתבר שהמורה לביולוגיה לא באמת שכחה. היא אמרה שנכין את ההרצאות ליום חמישי. יש לי הרגשה שהפעם זה אמיתי. זה כמו כשמאוהבים ואי אפשר להפסיק לחשוב על מישהו, אני פוחדת פחד מוות. שום דבר לא עוזר.
אני מפחדת שיאשימו אותי שאחותי הקטנה חוזרת על הברות. כולם חושבים שרק לי יש שליטה על הדיבור. אלוהים כבר לא עוזר. למה אני חיה? איזו מטרה יש לי בחיים?
אני מנסה להיות חולה. התקלחתי עם מים קפואים, ישנתי בצהריים בלי שמיכה עם חלון פתוח, ואני משתדלת ללכת יחפה כל הזמן כדי להיות חולה עד יום חמישי.
אבא אמר שאני צריכה להתקשר אליהם [מכון לעיצוב שטף הדיבור שעברתי בו טיפול], כולם חושבים שזה כל כך קל. הם אומרים "תעשי תנודות", "תשמרי על גרון פתוח", "אל תילחצי", "אל תפחדי שהקול שלך מוזר", אך כל אלה רק מילים. כבר אין לי דמעות וכבר אין לי כח לבכות."
>> לא רק אוכל: למה הבטן שלכם הולכת וגדלה
>> אחת ולתמיד: האם סודה זה בריא?
>> זאת כנראה הבעיה הבריאותית הכי טרנדית בעולם
כשהייתי ילדה, לא פגשתי קלינאים שדיברו על "לנהל את הגמגום", "לגמגם בקלות". לא היה אף אחד שיסביר לי מה זו קבלה עצמית או יגיד לי שאפשר לחיות אחלה חיים ולהיות כל מה שאני רוצה להיות. כל מי שפגשתי וניסה לתקן אותי, דיבר איתי על שטף. אני זוכרת את אבא שלי מסיע אותי לכל פינה בארץ, את אמא שלי באה לפגישות עם הפסיכולוגית ומשאירה 4 ילדים קטנים בבית רק כדי להבין מה היא יכולה לעשות כדי שאדבר שוטף. זוכרת היטב את התחושה כשאבא כותב שיק על סך אלפי שקלים (שאין לו) תמורת הבטחה לשטף. זוכרת היטב את התחושה כשהטיפול נגמר ואין שטף, יש רק מאבק נואש שלי להישאר בתלם, לתרגל, לנסות לדבר כמו בקליניקה, למרות שבחוץ - בעולם האמיתי– הסיטואציה כל כך שונה. תהומות על תהומות של כישלון וכאב – לא על השטף שמעולם לא היה לי, אלא על הציפיות והחלומות של הסביבה, שרמסתי בכל פעם שפתחתי את הפה וגמגמתי.
אז לילדה המגמגמת שהייתי, ולילדים המגמגמים של היום, אני כותבת:
זה בסדר לגמגם. אתם מושלמים כפי שאתם.
זה קשה, אבל אפשר לחיות אחלה חיים –אלו לא רק מרילין מונרו ווינסטון צ'רצ'יל שהצליחו, אלה גם חנן שהוא מנהל איכות בחברת הייטק, ואיתן שמרצה לחניכים במכינות, ובני שהקים ארגון מגמגמים מחזון בלבד, ואמיר שהוא במאי מוכשר, ואוראל שהוא מפקד בצבא, אלה כולנו.
אנחנו באמב"י עובדים במרץ כדי שלילדים המגמגמים של היום יהיה קל יותר בבית הספר ובעתיד.
יש לנו את הבחירה – להיות אלו שידברו עליהם ברחמים ויגידו "הוא לא הצליח להתמודד עם זה" או להיות אלו אשר נותנים את היד לבאים אחרינו ועוזרים להם לקום מהקושי בעצמם.
בקצה השני של הכאב יש חיים מלאי משמעות.
שירן ישראל, בת 34, נשואה + 2, היא זמרת חובבת, כלכלנית ועובדת כרכזת איכות תעשיה וניהול סיכונים במרכז גריאטרי.
בתאריכים 11-14 בנובמבר יציין אמב"י - ארגון המגמגמים בישראל, המקדם עולם שמבין גמגום, את שבוע המודעות לגמגום בישראל, ובמסגרתו יתקיימו אירועים בחיפה, ירושלים, רמת גן ובאר שבע.