הכל החל ביום שישי, 6 בנובמבר 2009. יום הנישואין ה-21 של בעלי לשעבר ושלי, שלושה חודשים אחרי שנפרדנו. בארוחת ערב שמתי לב שבני (17) ממלמל דברים לא כל כך הגיוניים. אחותו, המבוגרת ממנו בארבע שנים, ואני דאגנו, אך בני ביקש רשות לצאת עם חברים, שעליהם סמכתי, והסכמתי.
בשתיים לפנות בוקר התקשר אלי בני, בטענות שאני הצבתי את שלטי הרחובות ואת מעברי החציה כרמזים עבורו. אחד החברים לקח את הטלפון והסביר לי איפה הם. יצאתי לאסוף אותו. היה לי ברור שמדובר בהתקף פסיכוטי, למרות חוסר הניסיון שלי אז. במקביל, התקשרתי אל אביו, שיבוא.
היום יש לי בבית בית מרקחת פסיכיאטרי, אז הכדור החזק ביותר בבית היה "דקסמול קולד" טיפול לילה, נתתי לבני שני כדורים, שיצליח להירדם, בעלי נשאר לישון עמו בחדר.
כך החל המסע המטלטל שלנו בעולם בריאות הנפש.
ביום ראשון כבר התייצבנו עם בני במרפאות החוץ של בית החולים שלוותה לנוער. לא רציתי שיאשפזו אותו. הוא לא היה מסוכן, אך היה מחובר חלקית למציאות וחלקית למחשבות שרצו בראשו. לא אשכח את המילים שאמר לי הפסיכיאטר: "ברור לך שבנך במצב לא טוב". אך הוא לא אושפז. קיבלנו מרשם לתרופה אנטי פסיכוטית. הפסיכיאטר הסביר שרק אחרי חצי שנה רואים אם מדובר בפרוץ מחלת נפש או במשבר חולף.
באותם ימים שירתתי כראש צוות חקירות במשטרת ישראל. כבר בשבת הודעתי למפקד שלי שאעדר תקופה לא ידועה. נכנסנו למעין תקופת המתנה, שבה חיפשתי בבני סימנים שאינו חולה. התפללתי וניהלתי עם השמיים מו"מ, שבני רק "ייצא מזה" ויחזור אל עצמו. נשאבנו שנינו לתוך בור עמוק ושחור, אני מנסה לגונן עליו ולהציל אותו, אך בעצם הלכתי איתו לאיבוד.
שיתפתי את הסביבה, כולל מקום העבודה שלי, במה שקורה. אינני מאמינה בסודות. המפקדים שלי ועמיתיי לעבודה שמרו איתי על קשר טלפוני ובאו לבקר. אחרי חודשיים, מפקד היחידה שבה שירתתי החליט שאני זקוקה לעזרה. קבעו לי תור אצל הפסיכולוג המחוזי של המשטרה. עמיתה לעבודה לקחה והחזירה אותי. המפגש, שבו היה אמור להחליט לאן להפנות אותי, הפך למפגש טיפולי של מעל שעתיים, בסיומם אמר לי שעלי לעשות שלושה דברים: לחזור לעבודה, להמשיך בטיפול אצלו ולקבל עזרה פסיכיאטרית.
וכך לאט לאט, התפתחתי מקורבן חסר אונים לאם מתפקדת ובהמשך אם לוחמת – לעיתים יחד עם בני, לעיתים נלחמת בו ותמיד נלחמת עבורו.
בני אובחן במאי כמתמודד נפש. אבחנה שלא מגיעה עם ספר הדרכה, בטח לא אז. לאט לאט, משמועות במסדרונות בתי חולים וחדר ההמתנה במרפאה לבריאות הנפש, נודע לי שמגיעה לבני קצבה מביטוח לאומי. בהמשך נודע לי שהוא גם זכאי לסל שיקום.
מפרסום בשבועון מקומי, אמי הפנתה אותי לכנס של יה"ל - מרכז סיוע לבני משפחה של מתמודדי נפש. בכנס גיליתי שגם לי מגיעה תמיכה מקצועית, בשיחות פרטניות, פעילויות שונות והשתתפות בקבוצת הורים. במרכז גיליתי שיש גם קבוצות סיוע לאחים, הבת שלי השתתפה. עד היום בתי ואני בקשר עם חברינו לקבוצה. בימים קשים, אותם אני משתפת, כי "זר לא יבין זאת".
"לאט לאט התפתחתי מקורבן חסר אונים לאם מתפקדת ובהמשך לאם לוחמת – לעיתים יחד עם בני, לעיתים נלחמת בו ותמיד נלחמת עבורו
מרכז יה"ל כפר סבא סייע לי רבות. כיום, עם הניסיון וידע שצברתי, אני משתתפת בפרויקט "משפחות במיון", בניצוח והכשרה של טל מרום, מנהלת המרכז, משה נצר, בן משפחה מומחה מניסיון העובד במרכז ודר' אביב שגב, מנהל חדר המיון של שלוותה, שם אנו מתנדבים למתן תמיכה, כתף, או מידע, לבני המשפחה המלווים את מתמודדי הנפש.
עוד ב-mako בריאות:
>> מחקר מצא יתרון משמעותי נוסף לחיסון "פייזר"
>> זה מה שכרובית יכולה לעשות לגוף שלכם
>> 1 מכל 4 מחלימי קורונה יסבלו מתסמין ממושך זה
במהלך השנים בני עבר תקופות טובות ופחות טובות. הוא שהה במסגרות אשפוזיות ושיקומיות שונות, אך בעיקר פיתח את כישרונו - מוזיקה. הוא כותב, מלחין, מנגן ושר. בשנים האחרונות מלווה את בני מוזיקאי, המשמש לו מנטור, מטפל וחבר. בני בקשר חם עם בני המשפחה ומוקף חברים.
בעקבות מפגשים עם הורים מבוגרים של מתמודדי נפש, המתגוררים בבית, הגעתי להחלטה שבני ואני נגור בנפרד. כשמלאו לבני 25, עברנו להתגורר בשתי דירות באותו בניין. לשנינו יש פרטיות. בני מתחזק את הדירה שלו, יוצר בה מוזיקה, מארח חברים ובתקופות פחות טובות, אני קרובה אליו. למדנו לנהל חיים מלאים לצד ההתמודדות הנפשית של בני.