אני נשכבת על המיטה, מפשקת רגליים, חצי ערומה. הרגליים שלי לא מפסיקות לרעוד, הדמעות לא מפסיקות לזלוג. אני לא מסוגלת להתמודד עם הפחד הזה.
***
לאחר כחצי שעה אני מתעוררת. אחת מהאחיות מודדת לי לחץ דם.
"הכול עבר בסדר?" אני מנערת בכוח את השינה ושואלת בחרדה.
"הכול עבר בסדר גמור", היא עונה באוטומט של אחות מיומנת.
"איך קוראים לך?" אני ממשיכה.
"את לא תזכרי, יקרה, את עוד שנייה תאבדי שוב הכרה ותשכחי שבכלל דיברנו".
"אני אזכור", אני אומרת לה בהחלטיות. "איך קוראים לך?" אני מתעקשת.
"קוראים לי ראומה, אבל את באמת לא תזכרי..."
***
שבוע אחר כך אני מגיעה לפגישה 24 אצל הפסיכולוג. אני נותנת לו בריף קצר על החוויות האחרונות שלי מחדר הניתוח, שאליו הגעתי אחרי שבעה סבבים, מתוכם חמישה ניסיונות הזרעה שלא צלחו.
כן, אני נירית. עדיין לא מצאתי אהבה, אבל אני מנסה להיות אמא.
אני משתפת את הפסיכולוג שלי בסערת הנפש שעברה עלי בחדר הניתוח.
הוא מרים גבה.
"אף פעם לא השתכרת?" הוא מנסה להבין את החשש שלי מההרדמה.
"עד אובדן הכרה?....לא".
הוא מסתכל עליי.
"זאת אומרת..." אני חושבת עוד קצת.
"כן בעצם... הייתה פעם אחת שערבבתי קלונקס עם ערק כדי להצליח לקיים יחסים עם הבחור שיצאתי איתו אז, בתחילת שנות העשרים שלי", אני מתוודה. "זה היה הדבר היחיד שעזר לי לאבד את בתוליי, אני לא זוכרת כלום מאותו לילה, וזהו, מעולם לא הייתי בסיטואציה כזו יותר, ומעולם לא חזרתי לגעת בערק..."
הפסיכולוג שלי מרצין.
אוי לא. אני מכירה את המבט הזה.
אין ברירה, אנחנו חוזרים לדבר על שתי הטראומות המיניות בעברי (האחת מלפני האירוע עם הערק, השנייה קצת אחריה) ו"משתעשעים" באבחנות. אולי בעצם אני לא על הגבול של להיות "גבולית", הוא אומר, אולי אני פשוט עם פוסט טראומה מורכבת. אולי. זו אבחנה שהיא "אין" בימינו, וקל לבלבל בין השתיים.
האימה שלי מההרדמה מתחילה לקבל גוון קצת אחר, שאולי נעוץ בעברי.
התחלתי לחשוב. איפה החשש מאובדן שליטה פוגש אותי עוד?
אין לי שליטה במערכות יחסים, אובייסלי, אני גרועה בזה, בעיקר בשלב ההתחלתי שרק גברים מכילים במיוחד יכולים לשרוד אותו.
אין לי שליטה על הניסיון להרות, שנמשך כבר שנתיים, און ואוף.
אין לי שליטה על הבירוקרטיה המתסכלת והאינסופית שמשרד הבריאות מעביר אותי, ללא שום הצדקה, וללא שום אפשרות לקבל החלטות בקשר לגוף הפרטי שלי.
אין לי שליטה על כמויות הדמעות והעצבים שהגוף שלי מוציא מעצמו בעקבות ההורמונים שאני מזריקה לעצמי.
אין לי שליטה על הילד או הילדה שייוולדו לי, אם בכלל, כי אף על פי שכתוב בטבלה שתורם הזרע שלי הוא דוגמן אוקראיני 1.87, אין לי באמת מושג איזה גנים הילד/ה העתידי.ת שלי תקבל, כי מעולם לא פגשתי את האב.
אין לי שליטה על העבר שלי, אין לי שליטה על ההווה בחדר הניתוח, אין לי שליטה על כלום.
***
אני מתעוררת שוב, הפעם בחדר אחר.
"ראומה?" אני שואלת מיד כשאני פוקחת עיניים.
ראומה מסתובבת אלי, מסתכלת עלי כאילו נפלתי מהירח.
יכול להיות שאין לי שליטה על הרבה דברים בחיי. אבל לפחות את שם האחות שטיפלה בי אני אזכור, לעזאזל.