שיתוף פעולה מוצלח בין מרכזי יה"ל ועמותת "טנא בריאות" הוליד פרויקט חדש שמטרתו לקדם את נושא ההנגשה התרבותית בתחום בריאות הנפש בקרב בני המשפחה והמתמודדים יוצאי אתיופיה. הפיילוט הראשון בין מרכזי יה"ל ועמותת טנא בריאות יצא לדרך בתקופת הקורונה. שתי עובדות בפרויקט מספרות על אתגרי העבודה וסיפוקיה - העובדת הסוציאלית נעמה פורת, ממרכז יה"ל ראשל"צ, עמותת איכות בשיקום, ואצ'מלש מלדה, מנהלת שירות גישור תרבותי, עמותת טנא בריאות.
"עם כל משפחה שמגיעה למרכז הלב נופל": נעמה פורת מספרת
אני זוכרת התרגשות גדולה בגלי העלייה מאתיופיה. סוג של התחדשות עם תקווה. אולי משום המסע המפרך שעשו כדי להגיע לישראל, אולי בשל הכפריות, הקרבה לטבע, שייצגו עבורי, אולי כי הביאו עמם תרבות, אופי וצבע חדשים ואולי בגלל היופי של תווי פניהם.
בכל מקרה, יום אחד הלכתי למרכז קליטה הקרוב ליישוב מגוריי, קניתי מאחת הנשים מנשא גב וביקשתי ממנה ללמד אותי להשתמש בו. זאת תמונה אחת שאני נושאת עמי ושתמיד מרגשת אותי. אבל היא לא היחידה.
בהיותי עובדת סוציאלית במרכז יה"ל אני נפגשת עם משפחות מהעדה כאשר בן משפחה מתמודד בתחום בריאות הנפש. האם, האב, האחות מגיעים אלי לקבל ייעוץ והכוונה לגבי אופן הטיפול הנכון והרצוי בבן משפחה חולה.
עם כל משפחה שמגיעה למרכז הלב נופל. אני יודעת שאני הולכת לשמוע סיפור קשה על התמודדות של בן המשפחה ושל המשפחה כולה. הרבה שאלות עולות אז: האם המחלה התפרצה כתוצאה מהעלייה? מהמפגש עם החברה הישראלית? מקשיי הקליטה? מקשיי ההסתגלות? ואם זה היה קורה באתיופיה, האם היו להם אמצעים מסורתיים לטפל ולרפא? קהילתיות שתומכת? משפחה יציבה, בעלת כוחות?
וכאן, לאחר העלייה, כשכל היוצרות התהפכו וההורים אינם בעלי סמכות הורית כפי שהיו באתיופיה, איך ישרדו? איך יתמודדו?
אחת הנשים שהגיע למרכז היתה פנינה. פנינה הגיעה בעקבות מחלתו של בנה המאובחן עם סכיזופרניה. הוא נשלח לפנימייה בהיותו נער. פנינה, שסבלה מאלימות, הגיעה למקלט לנשים מוכות. יום אחד בהיותה במקלט ולאחר שלא ראתה אותו כמה שבועות, קיבלה הודעה מהפנימייה שהוא מאושפז. לא היה לה מושג במה מדובר. מה קרה? איך זה קרה?
אלינו היא הגיעה כבר כמה שנים מאוחר יותר, אשה יפה, קטנת מידות, מטופחת, שערה אסוף במטפחת. היא דיברה בשקט, דיבור כמעט חרישי. ביישני. פגשתי אותה יחד עם אצ'מלש - בת העדה המשמשת כמגשרת מעמותת טנא בריאות, שגם מתרגמת את השפה אך גם את הניואנסים הכי קטנים, שלי אינם מוכרים.
הבן אמור לעבור להתגורר בהוסטל. לפנינה המעבר קשה. היא כל כך רוצה לסייע לו כדי שירגיש טוב ומצד שני המגורים שלו בבית לא מקדמים אותו. האם היא מגרשת אותו? מה זה אומר על האימהות שלה?
דיברנו על הקושי הזה מצד אחד, ומצד שני על הלגיטימציה לחפש פתרון שיסייע לו בשיקום ולה לחיות את חייה. להיות לו אם ולא מטפלת. שוחחנו על הצורך בגבולות שלה, של בנה, על שיתוף פעולה עם גורמי המקצוע, על המעורבות של האחים, על הצער שמצב בנה מביא אליה.
בעדינותה התעניינה, שאלה שאלות, גילתה צימאון לדעת, לשמוע, להתייעץ. דמעות זלגו מעיניה לא פעם וגם משלי. פגשתי אישה חכמה, נבונה, משתפת יותר ויותר בפתיחות. נותנת אמון. משתדלת ליישם את מה שאנו מדברות עליו. נעה בין עצב תהומי לבין תקווה. המפגש עמה חיבר בין יופי לכאב. בין פשטות למורכבות.
עוד ב-mako בריאות:
>> אוהבים תרד? יש משהו שאתם צריכים לדעת
>> מחקר מצא יתרון נוסף לחיסון הקורונה
>> יש לכם טעם מוזר בפה? זו עלולה להיות הסיבה
"ההיכרות עם הקודים התרבותיים עוזרת לזהות את המצוקה": אצ'מלש מלדה מספרת
כשפגשתי את פנינה, אמו של מתמודד בן 23. ציינתי בפניה שאני מגשרת בתחום בריאות הנפש מטעם עמותת "טנא בריאות". לאחר הכרות בינינו התחילה לשתף על הבן ועל מצבה ולענות על שאלות של העו"ס. היא ענתה ודברה בנועם ובהערכה רבה. אך הייתה לי תחושה שהיא לא אומרת הכול, מתוך צניעות. ראיתי זאת על הפנים שלה, גיליתי לפי המבט שלה. הייתה לה התלבטות שנתנה לי להבין שהיא לא מספרת הכול ושיתפתי בתחושותיי את נעמה. נעמה אמרה לפנינה שהמפגשים עומדים להסתיים. פנינה החלה לבכות ונפתחה לספר על הדברים האמיתיים שמטרידים אותה. למעשה אז החלה לדבר על הכאב שלה. על שהותה במקלט לנשים מוכות. ועל כך שלא התאפשר לה לראות את בנה זמן רב כשהיה בפנימייה. האב לא עזב את הבית והגירושין השפיעו קשה על הבן.
"ברגע שזיהיתי את המצב, זה נתן לי הרגשה שאני יכולה לעזור ושהיא תוכל לקבל את ההכוונה הנכונה להתמודד ולעזור לבנה. את הכאב הזה היא הסתירה. היה לה קשה להוציא את זה. הקושי הזה שייך לתרבות. ההיכרות עם הקודים התרבותיים עוזרת לזהות בצורה ממוקדת את מקור המצוקה וזה מאפשר לנו להעניק את הסיוע והטיפול הטוב ביותר למתמודדים ולמשפחותיהם.
* נעמה פורת, עו"ס, מרכז יה"ל ראשל"צ, עמותת איכות בשיקום
* אצ'מלש מלדה, מנהלת שירות גישור תרבותי, עמותת טנא בריאות