"אמרתי לסוכן ביטוח, בוא נעשה דיל. אתה תחזיר לי את בעלי שמת, ואני לא אבקש ממך פיצויים על המשכנתא"

"אני סופרת, לא בן אדם שמפחד להיחשף. אבל עכשיו אין לי כוחות נפשיים ופיזיים, אני מדברת היום מתוך כאב זעם ולא מתוך כוחות. לא בקלות פירסמתי את הפוסט הזה, אני טמונה כבר שנה בתוך הסבל שלי ולא מוציאה ממנו את הראש. מהבוקר התלבטתי אם ללחוץ 'פרסם' על הפוסט הזה או לא. אני אדם פרטי, אבל הגב שהפנו לי לא משאיר לי ברירה", אומרת לאה איני הערב, בשיחה כואבת.

איני, סופרת ומשוררת, כלת פרס ראש הממשלה, פרסמה שורה ארוכה של ספרי שירה ופרוזה. בספר האחרון שלה שפורסם בשנה שעברה, היא טיפלה בקשיי הקיום שהכירה מקרוב: דיור לקוי, שחיתות, יוקר מחייה ומלחמות. היא לא ידעה שכמה חודשים אחר כך, הנושאים שימלאו את חייה יהיו תלאות הגוף וגסיסה של יקירה, והליכה לאיבוד בנבכי הבירוקרטיה. בחשיפה עצמית שהיא לא מורגלת בה, היא מתארת  את השנה הקשה שעברה עליה בצל המוות המייסר של בעלה, ואת המאבק בחברות הביטוח והמשבר הכלכלי שהיא חווה בעקבותיו.

עירד שרף ז"ל, נוירופסיכולוג שעבד בבית החולים בלינסון, נפטר בסוף חודש יולי השנה בגיל 60, אחרי מאבק של שנה וחודש בסרטן. לזוג בת בגיל 26, משפחה קטנה שמנתה שלוש צלעות והתנהלה כצבא קטן נגד מחלתו, ואז עם מותו המהיר. ועכשיו, גם עם התעללות מצד חברות הביטוח, לטענת איני.
לפני כשלוש שנים חתמו על חוזה מול חברת הביטוח מגדל וסוכנות הביטוח מדנס, בעת כשלקחו משכנתא בבנק דיסקונט. סעיף מאוד פשוט היה שם: "כשאחד מהלווים הולך לעולמו, חברת הביטוח תשלם את יתרת המשכנתא; לרבות את דמי ביטוח החיים לזה שנותר ב"חיים". אלא שעכשיו, כשמגיע לאיני לקבל החזר של המשכנתא וביטוח החיים של בעלה שנפטר, היא נתקלת במחסום. "שלושה חודשים שאנחנו רצים אחריהם. מגדל מפנה למדנס, מדנס למגדל, ובנק דיסקונט מבקיע לשער. בעיטה אדירה וטראומטית: גול חודשי שמוריד לי כ-4000 ש"ח דמי משכנתא כמו שעון. מגדל ומדנס מסרבות לקחת אחריות על החוזה שחתמנו איתן", היא תיארה בפוסט שפירסמה היום (ש') בשעות אחר הצהריים, ובו ביקשה עזרה.

"היו לו תכניות לעבוד עד הפנסיה והמכה הזאת נחתה עלינו ברגע. כשהבנו שהוא חולה, ידענו שמעכשיו אנחנו רק דוחקים את הקץ. אני נשמעת לעצמי כמו קלישאה עכשיו, אבל בעלי היה אהבת חיי, ופתאום יש חלל בבית. חבר שליווה אותך 33 שנה פתאום איננו. המשפחה שלנו התרסקה. היינו רק שלושה אנשים ועכשיו העוגן שלנו נגדע. בעלי כל כך רצה לחיות, שהוא נלחם כמו אריה, התעקש לעבור 18 מחזורים של כימותרפיה משלושה סוגים, כשאנשים עם סרטן לבלב שורדים חמישה סבבים בקושי. הוא קיבל אטרופין כדי שהגוף יעמוד בכימו, אבל הגוף רק התדרדר, קריש דם אחרי קריש דם. עד שפקד אותו שבץ מוחי, ואז הוא הלך.

כשאדם כל כך יקר לך נפטר, מצטברות המון מטלות קטנות אבל אין לך כוחות. ביקשתי מעורך דין שהוא חבר של המשפחה ואהב את בעלי, שיעזור לי להתמודד במערכה הזאת. נתתי לו ייפוי כוח לפי החוקים וציידתי אותו בכל המסמכים, שמראים בבירור שבעלי נפטר ועבר את מה שעבר. עורך הדין פנה למגדל, ורק אחרי שלושה חודשים טרחו להגיד לו שהם לא הכתובת אלא הסוכנות המתווכת, חברת מדנס. הם ייבשו אותנו חודשיים אחרי שקיבלו את כל הטפסים, והברירה היחידה הייתה לנסוע לשם פיזית. ההבטחה היחידה שהצליח עורך הדין לחלץ מאדם בכיר מספיק, היא ש"זה בטיפול, ומחר יצור קשר מישהו מטעמם". למחרת באמת התקשר נציג שלהם שאמר בבוטות - "אנחנו לא מדברים עם עורכי דין, גם עם כאלה שיש להם ייפוי כוח. אנחנו מדברים רק עם התובעת".

את השיחה שלי עם נציג השירות ההוא אני לא אשכח. הוא צלצל אליי בהפתעה, הרי חשבתי שהכל קורה מול עורך הדין, אבל התרגשתי שבכלל הם יצרו קשר אז עניתי מיד. הוא כעס עליי. מה את רוצה, הוא תקף אותי בצעקות. כתוב לי במחשב שהפסקנו לך ביטוח על המשכנתא ששילמת. חשבתי שהוא צוחק, אני מדברת איתו על החזר משכנתא וביטוח חיים, והוא מדבר איתי על תשלום משני של 180 שקלים בחודש שהם חסכו ממני. למה אתה מדבר איתי על קטנות, שאלתי אותו. והוא אמר בעצבנות, 'גברת, אם אתם לא מקבלים עד עכשיו החזרים, אולי בכלל לא מגיע לכם'. ובמילים אחרות: הם לא מאמינים שבעלי באמת נפטר, הם חושבים שאנחנו עובדים עליהם. 'אדוני, בעלי לא מסתתר באפריקה. תבדוק במסמכים, הוא מת מסרטן!'.

השיחה הסתיימה בהבטחה שאשלח עוד כמה מסמכים והם יעשו בירור נוסף אצלם. אלא שלמחרת הגיע מייל ישירות אלי, האדם הקטן, במקום אל עורך הדין המתמצא. היה כתוב בו בלקוניות: 'תפני בחזרה לסוכנות 'מגדל', הם לא משחררים לנו את המסמכים הרלוונטיים. אנחנו לא יכולים לטפל בך כרגע'.

מילא אם הוא היה נכה שצריך להוכיח את נכותו בבית המשפט, אבל בעלי נפטר! והוא לא החליק על בננה, הוא עבר 18 סבבים של כימותרפיה. מת בייסורים שאני לא מאחלת לשונאים שלי. למה אתם מתעללים באנשים שאיבדו את היקר להם מכל? שחל בחיים שלהם חורבן? האדם הכי יקר לי ולביתי איננו, אחרי סבל ארוך כל כך. למה מגיע לי לעבור עוד מסכת גיהנום כזאת? בשביל מטרה כל כך נבזית שלכם - לא לשלם לי, לרצות שאתעייף מהמאבקים ואפסיק לבקש את מה שמגיע לי. כדי שבתגובה לקשיים שאתם מערימים אני אתפשר, שאגיד 'בסדר, שישלמו לי פחות. או שלא ישלמו בכלל'. הם רוצים שאגיע איתם למשפט ושם ינסו להוכיח שיש כאן התחזות, או שהוא בכלל התאבד. שהיו לו מחשבות אובדניות לפני שחלה. הם ינסו להתיש אותי עד שאתפשר.

אבל למה שאני אתפשר? הסרטן לא התפשר כשהוא הכה ככה בבעלי. אמרתי לנציג שירות ההוא, 'אני מוכנה לעשות איתך דיל. אתה תחזיר לי את בעלי, אפילו חולה, ולא אבקש ממך פיצויים בכלל. אני אשלם את המשכנתא עד סוף חיי'.

זכרתי סיפור שקרה לאמא שלי. היא הייתה חולת פרקינסון ויום אחד התקשרו מהביטוח, ביקשו שתדליק רגע את הגז. זקנים תמיד עושים מה שאומרים להם, הם רוצים לצאת בסדר עם כולם. להראות שהם יכולים, למרות הכל. היא פתחה את הגז ואמרו לה, 'רואה? את בריאה' והפסיקו לשלם לה. בתביעה שהוגשה נגד הביטוח, היא נאלצה להתפשר ולקבל פחות כסף משקיבלה קודם. הם השיגו את מה שרצו ולה רק נוספו בינתיים עוד הוצאות על עורך דין. הם חיים על האנשים שאין להם כוח לתבוע, זאת שיטת מצליח.

פקידה עם לב של אבן קיבלה את פניי בבנק יום אחד. היא הסתכלה על הטפסים והרימה את הגבה, "לקחתם את המשכנתא הזאת רק ב-2015, כבר הוא הספיק להיות חולה?". אמרתי לה, את יודעת, היה לו משהו שאני לא מאחלת לשונאים שלי. "ברור", היא נבהלה. "זה לא שאני רומזת, אבל…".

כשבעלי היה בחיים שילמנו את המשכנתא בלי בעיה, לא איחרנו מעולם. אבל עכשיו היא כבדה עליי, אין לי מאיפה לשלם אותה. במדינה מתוקנת הייתי מפסיקה לשלם מהרגע שהוא מת, אבל עברו כל החודשים האלה ואני עדיין משלמת. בעלי היה אדם כל כך ישר, שהוא ביקש ממני להתקשר מיד לחברת הביטוח יום אחרי שהוא נפטר ולהודיע שהוא לא בין החיים יותר, כדי שיעצרו את הפיצויים שמגיעים לו בגלל אובדן כושר העבודה. שלא נקבל שקל אחד יותר ממה שמגיע לנו.

אז עכשיו אני הולכת לתביעה. הם לא השאירו לי ברירה. אני מרגישה שהרגו אותי עוד פעם, שממשיכים את הייסורים שלי בכוח. שגורמים לי להיענש שוב. מעולם לא עשיתי לאיש שום דבר רע. גם לא בעלי, שחלם לחזור לעבודה בתקווה שיבריא. לא לשבת בבית על קצבה, אלא לעבוד שוב. כולם אומרים לעצמם, 'מחלות קורות, אבל מחלימים'. מסרטן לבלב כזה אף אחד לא מחלים, והחיים התהפכו בצורה שלא העזתי לדמיין. מה היה אומר בעלי אם היה יודע שאני עוברת היום מסכת ייסורים כזאת, רק בגלל שהוא איננו? אני בשוק שמישהו יכול באופן כל כך מזוכיסטי, לרמוז שרצינו שחורבן כזה יפול עלינו בשביל שנקבל כסף. אני מרגישה שדורכים עליי עם העקב ומסובבים. ומה יגידו אנשים אחרים, כאלה שלא קוראים להם לאה איני, ואין להם אפילו קול כדי לזעוק?

היה לי קשה לפרסם את זה. פחד מטורף שיעשו ממני צימעס. אבל עכשיו אנחנו מתכוננים לתביעה, וזה המוצא האחרון".