לכתוב את הטור הזה ייקח לי משהו כמו 20 דקות של "היפר פוקוס" בנטו, לאחריו ככל הנראה אעבור להתעסק בשטויות אחרות, אני עדיין לא יודעת מהן, אבל הן יצוצו, אני בטוחה בזה, הן תמיד צצות. בברוטו אשב עליו משהו כמו שעתיים וחצי. אולי יותר. סביר להניח שיותר. לא כי אקרא אותו שוב ושוב, לחדד ניסוחים, למרק אנקדוטות, לתקן טעויות כתיב מביכות, לא – את רוב הזמן אשקיע בקפיצה תזזיתית מעניין לעניין, מלשונית דפדפן אחת לאחרת, בין מחשבות שעוברות בראש בקצב מסחרר, בבדיקה של הטלפון כל 3 דקות בממוצע ו...... שנייה, רגע, אני עונה להודעה ששלחה לי קרובת משפחה מניו יורק.
איפה הייתי? אה כן.
ברוכים הבאים למוח עם ADHD – הפרעת קשב וריכוז והיפראקטיביות, אל תתרווחו יותר מדי ואל תרגישו בנוח, מחכה לכם רכיבה על רכבת הרים מהמופרעות שברא המוח האנושי. אין לה תפאורה מסודרת והיא לא במסלול מעגלי שאחרי שני סיבובים אתם כבר יודעים מה יקרה. היא עוברת מלופ, לבורג, לסלאלום לספרינט, בנופים שמתחלפים כל דקה עוד לפני שהספקת להתעמק באחד מהם ולשים לב לפרטים. אה כן, והיא גם לא עוצרת, אז אל תנסו לרדת.
"הפרעת קשב היא הפרעה מומצאת" הכריז מאמר שפורסם בסוף השבוע האחרון ב"הארץ" וכותב המאמר, הפסיכולוג יעקב אופיר, טען שהוא אומר את מה שכולם חושבים ומפחדים להגיד ויצא באופן גורף נגד מתן טיפול תרופתי להפרעות קשב וריכוז (קש"ר).
אופיר הוא כמובן לא הראשון להעלות את הטענה הזו. ככל שהמודעות ל-ADHD ו-ADD עולה, כך הולכת ומתרחבת המגמה שחשה את עצמה חתרנית ומתקדמת, להגיד שקש"ר היא הפרעה מומצאת, שריטלין (או קונצרטה לצורך העניין) זה סם מסוכן ושאם נשנה את מערכת החינוך הבעיה תיעלם מעצמה.
אלא שהטיעונים הללו לא מחוברים למציאות ובעיקר מעידים על חוסר היכולת של הטוענים להבין את עולמם של הסובלים מקש"ר.
בניגוד לרושם המוטעה, שמתייג ADHD ו-ADD (הפרעת קשב וריכוז ללא הפראקטיביות) כלקויות למידה, הן לא נעלמות אחרי שמסיימים את בית הספר, גם לא אחרי האוניברסיטה, והן לא נובעות אך ורק מהמבנה הבעייתי של מערכת החינוך. הפרעות קשב הן, ובכן, כשמן – הפרעות, וזה אומר שהסובלים מהן לא מחלימים מהן לעולם, הן לא נעלמות בדרך פלא ולא שייכות לילדים בלבד. המקור של המיתוג השגוי הזה הוא ככל הנראה בעובדה שרוב האבחונים לקש"ר נעשים בגילי בית הספר, אחרי שההורים והמורים שמים לב שהילד, אפעס, "לא מממש את הפוטנציאל הפדגוגי שלו" ורצים לבדוק מה הבעיה.
אבל גם למבוגרים עם ADHD או ADD לא חסרות התמודדויות: בעבודה, בניהול משימות החיים היומיומיות או בתקשורת בינאישית. ההפרעה תמיד שם - קושי להתרכז בביצוע משימות שהרבה פעמים מגיע עם היפראקטיביות וחוסר שקט קיצוני בגוף. אבל עזבו את ההגדרות המקצועיות, בא לי לדבר על החוויה, על איך זה להיות מבוגר עם ADHD בעולם שחושב שההפרעה שלי היא המצאה של עצלנים, תירוץ של ילדים מפונקים לקבל הקלות במבחנים.
כי כשאת מתבגרת ויוצאת מבית הספר ומהאוניברסיטה לעולם האמיתי, את מגלה שאותו קושי להתרכז בשיעורים, גם אם הם מעניינים, חוזר אלייך בישיבות חשובות בעבודה ובפגישות עסקים – מה שעלול ליצור רושם מוטעה של זלזול או אי רצינות. שגיאות הכתיב שהמורים אולי החליקו לך הופכות להיות קוץ רציני בישבן כשהן משתרבבות למייל מקצועי חשוב. הקפיצה התמידית ממחשבה למחשבה מקשה עלייך כשאת צריכה לג'נגל בתור ריבוי משימות – מה שעלול לפגוע בתפוקה וביעילות.
את מגלה שהחולמנות ונדידת המחשבות חוזרות לבקר בדיוק כשאת בשיחת נפש עם חברה טובה או בדייט ראשון שאמור להיות מוצלח וגורמות לכך שאנשים ייפגעו ממך כי יחשבו שלא הקשבת להם. הסחות הדעת הבלתי פוסקות הופכות לדחיינות של משימות חשובות כמו תשלום חשבונות, סידור הדירה או קביעת תור לרופא – לא כי את עצלנית, את פשוט שוכחת, יש כל כך הרבה מחשבות ודברים שקופצים באמצע שכמעט בלתי אפשרי לעקוב ולהישאר במסלול. והתזזיתיות? היא פשוט תמיד שם – רגליים קופצניות, עיניים תזזיתיות, חוסר שקט פיזי של גוף שמכיל כמות אינסופית של אנרגיה שחייבת לצאת איכשהו.
עוד ב-mako בריאות:
>> חשוב לדעת: הסימן שמופיע חודש לפני התקף לב
>> חוקרים: זו התזונה שמפחיתה סיכון למוות מוקדם
מוח של אדם עם קש"ר עובד כל הזמן ב-180 קמ"ש, שזה נפלא, רק שבמקום לנסוע בקו ישר, הוא משנה מסלול כל כמה דקות. זה לנסוע את הטרנספגרשאן הלוך ושוב והלוך ושוב, על אופנוע סופר ספורט בלי להוריד לרגע את היד מהגז, גם לא בסיבובים ובלי הפסקה.
נכון, זה הופך אותנו ליצירתיים מאוד, בעלי תפיסה מהירה ומאפשר לנו לחשוב מחוץ לקופסה. אבל זה גם מביא לכך שאנחנו יושבים לראות סרט ופרט לאי הנוחות הפיזית שבשהייה סטטית ממושכת כל כך (ברצינות, מתי כבר יהיו מקומות עמידה בבתי קולנוע ותיאטראות?), אנחנו גם מפספסים חלק מהותי ממנו בגלל מחשבות נודדות.
הפרעת קשב וריכוז היא לא בדיחה, היא גם לא עצלנות ובטח ובטח שלא "מחלה מומצאת". זו הפרעה אמיתית שעלולה, כשלא מטופלת (בין שתרופתית או בכל דרך אחרת) ולא יודעים להתמודד איתה, לפגוע אנושות באיכות החיים של הסובלים ממנה: היא פוגעת בקשרים חברתיים, היא פוגעת ביכולת להחזיק במשרה יציבה לאורך זמן או להתקבל לעבודה, היא גורמת לריבים בזוגיות כשהצד הקש"רי מפספס פעם אחר פעם את המטלות שמוטלות עליו וכל אלו יחד עלולים לגרום לפגיעה קשה בביטחון וההערכה העצמיים ואף להוביל לדיכאון.
אבל קש"ר, כשלומדים להתמודד, לחיות איתה וליהנות מהדברים הטובים שהיא מביאה איתה, היא גם מתנה. היא הופכת אותנו לאנשים יוצאי דופן עם חשיבה ייחודית וראייה אחרת של המציאות – עובדים מהסוג שכל בוס ישמח להעסיק, אנשים עם ראייה מרחבית ורחבה, חברים נאמנים וטובים שפשוט צריכים שמדי פעם תוודאו שהם עדיין מקשיבים ובני זוג שיעיפו אתכם לשמים אם תחליקו להם שהם שכחו לשלם ארנונה פעם או פעמיים.
כדי שילדים עם קש"ר יגדלו להיות מבוגרים שיודעים לחיות בהרמוניה עם ההפרעה שלהם ויפיקו את המרב ממנה ומהחיים שלהם, הם חייבים להכיר אותה, לדעת שהיא שם ולקבל את הכלים להתמודד איתה – אם באמצעות כדורים ואם באמצעות שיטות אחרות. להגיד לנו פעם אחר פעם שההפרעה שלנו מומצאת לא יגרום לה להיעלם.