אני לובנה מכפר נחף שבגליל, בוגרת של התכניות שגרירי רוטשילד וקו הזינוק של קרן אדמונד דה רוטשילד.
במהלך הלימודים שלי בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים שמתי לב שהרבה מהמטופלים הם ערבים שעברית היא לא שפת האם שלהם. כמעט כולם לא יודעים להסביר בעברית מה הבעיה שלהם.
בלימודי הרפואה מלמדים אותנו שהבסיס לאבחנה רפואית נכונה היא תקשורת תקינה עם המטופל. אז איך אפשר להגיע לאבחנה כזאת כשהרופא לא מבין את שפת המטופל, והמטופל לא מצליח להסביר עד כמה כואב לו או מתי זה קורה?
אם יצא לכם, למרבה הצער, לבקר במיון, אתם בטח זוכרים את הקושי לקבל את היחס שמגיע לכם. ראיתם את הלחץ מסביב, את קוצר הזמן של הצוות הרפואי, את הקושי שלו להעניק לכל מטופל מספיק זמן ותשומת לב. עכשיו תחשבו שהייתם מקבלים את מעט הזמן הזה גם בשפה שאתם לא מבינים. וכל זה כשאתם לחוצים, מודאגים, כשכואב לכם או לבן המשפחה שלכם.
את הבעיה הזאת ניסיתי לפתור. בשנה הראשונה בלימודים הקמתי מיזם ללימוד ערבית מדוברת לסטודנטים לרפואה. בהתחלה לימדנו ערבית מדוברת, את הבסיס: שלום, מה שלומך, איך קוראים לך. וגם: מה כואב לך, אילו טיפולים עברת. אחר כך לימדנו את המונחים הרפואיים המקצועיים. אבל האמת היא שאפילו הבסיס מספיק. כי ברגע שהרופא יודע לדבר בשפתו של המטופל – כבר נוצר ביניהם אמון.
המיזם הזה התחיל כלימוד שפה אבל הפך לפרויקט חברתי. הסטודנטים היהודים רצו ללמוד כדי להבין יותר טוב את המטופלים הערבים. הסטודנטים הערבים שמחו על ההזדמנות להביא את התרבות שלהם לקמפוס. כולנו הבנו כשמתעלמים מהשפה של האחר רק מגדילים את הפערים. אבל כשמנסים להבין אותה, אפשר להשתמש בה כגשר, להתקרב אחד לשני ולחיות במקום הזה ביחד.
***
בימוי: יעל רפופורט
צילום: אסף חן
עריכה: נעמה דעוס
איפור: סגית רייס
הפקה: דנה בן ג'ויה ועמית רוסו-ברנר
עורך BOLD: ניב שטנדל
יש לכם דעה מעניינת, בווידאו או בטקסט? שלחו לנו: opinions@mako.co.il