עוד סבא חביב עם כותרת של דמנציה שהגיע לכבוד החג לאשפוז אלקטיבי מטעם המשפחה. הפעם הם הגיעו למיון בגלל דיווח של הבן על דימום רקטלי, הדיווח הזה הוביל לבדיקה רקטלית של הסבא ואפילו להכנסת זונדה, שזה צינור פלסטיק דרך האף לתוך מערכת העיכול בכדי לשלול מקור עליון של דימום.
הכל תקין. צואה בצבע תקין, בזונדה תוכן מרתי, גם ההמוגלובין בבדיקות הדם יציב לעומת בדיקות קודמות ויותר גבוה משלי. בשיחה קצרה ביני לבינו ללא מילים, רק עם העיניים, אני מבינה את הכל. יש לו מבט עצוב, הוא גם מבין אבל כבר לא מסוגל לדבר. הוא השלים עם הגורל שלו.
אין סיבה אמיתית לאשפוז הזה. הסיבה האמיתית לפנייה למיון היא שתכף ראש השנה, ויש אנשים שכנראה מעדיפים לחגוג בלי כאב הראש של בן משפחה חולה לצידם. עם העיניים אני מתנצלת בפניו על הבדיקות הפולשניות שנאלצתי להעביר אותו בגלל הבן שלו,
אבל הם פנו למיון והייתי חייבת לשלול בעיה חריפה שעלולה לסכן אותו ומצריכה טיפול. בכל חג מחדש, אני נדהמת מהתופעה המטורללת הזו ועם זאת, כבר מכירה היטב את הנוהל. מספר ימים לקראת החג, מפלס הפניות למיון עולה, תלונות שונות ומשונות, רובן אמיתיות אבל חלקן גם בדויות, כמעט תמיד של אנשים מבוגרים וחולים.
לפעמים זה נאמר באופן ישיר: "אני אגיע ישר אחרי החג לאסוף אותו, כשנחזור מהטיסה", לפעמים באמת יש בעיה אמיתית ממנה סובל המטופל, אבל לא כזו שמצריכה אשפוז. ולפעמים לא נותר לצוות הרפואי אלא פשוט לאשפז את אותו מטופל, לעוד מיטה במסדרון, במחלקה מתפקעת מעומס, לקבל מרק דלוח ואורז מלא שמן בערב חג.
התופעה הנוראית הזו, שמוכרת היטב לכל צוותי בתי החולים בארץ, גרמה לי לשנוא אפילו יותר את התורנויות הללו, של לפני החגים. קשה לי להתמודד עם הכשלון הבסיסי הזה של בני האדם, של להיות בן אדם.
מגוון מחלות, חבלות, צינורות ומצבים רפואיים שקשה להתמודד איתם: לפעמים האח המשותק שמחובר לצינורות, לפעמים האמא הדמנטית שבוהה באופן קבוע בנקודה מסוימת בחלל, לפעמים האבא עם הסטומה או החיתול שמסריחים מצואה, לפעמים הסבתא החמודה שיושבת בשקט ולצידה המטפלת מסרי לנקה.
הסבתא החמודה ולצידה המטפלת מסרי לנקה חוזרות למיון מלוות בבני משפחה. הסבתא נותחה אצלנו במחלקה לפני מספר חודשים, ניתוח חירום בגלל גידול שחסם את המעי הגס. הוצאנו לה אז, באמצע הלילה, סטומה, שזה בעצם חיבור בין המעי אל דופן הבטן, מה שיאפשר מעבר של צואה ממערכת העיכול החוצה, מה שלא התאפשר בגלל הגידול. אחרי הניתוח הסבתא התאוששה יפה, לימדנו אותה ואת המטפלת כיצד להתנהל עם הסטומה והיא שוחררה לביתה אבל כעת שבה.
הסבתא במיון בסדר גמור, היא לא מבינה למה שוב הגיעה לבית החולים, גם המטפלת מסרי לנקה נראית אובדת עצות. הבן של המטופלת מודיע לי שהם רוצים לאשפז אותה כי יש המון הפרשות בסטומה והם לא מסתדרים עם זה. תפעול סטומה זה בהחלט לא דבר פשוט, גם לא ריחני במיוחד בלשון המעטה. צריך ללמוד לנקות את העור סביב, להחליף את השקית לתוכה מתנקזת הצואה, זה לא נעים, אבל זה הציל את החיים שלה באותו הלילה.
לפני השחרור מבית החולים מקבלים הדרכה מסודרת מיועצת סטומה, אחות ייעודית לסוגייה זו ואין שחרור הביתה עד שמוודאים שהמטופל והמטפל שלו מבינים עניין ושולטים בנושא. אני שואלת את המטפלת באנגלית כמה שקיות סטומה החליפה בימים האחרונים ואם היא מסתדרת היא עונה לי בחשש. כמות סבירה, לא השתנה דבר. אני מורידה לסבתא את שקית הסטומה, מנקה סביב ובודקת, אין שום דבר חריג.
להיפך, נראה שהמטפלת עושה עבודה מצוינת - אני מחמיאה לה והיא מחייכת חיוך ענקי צחור שיניים, כאילו זכתה בלוטו, ועם כספי הזכייה קנתה כרטיס טיסה לסרי לנקה לראות את שני הילדים הקטנים שלה שהסבים מגדלים ושאותם לא ראתה שנים.
המדדים של סבתא תקינים, הבטן רכה, בדיקות הדם והשתן שלוקחת כדי לשלול הפרעות באלקטרוליטים או סימני התייבשות, הכל תקין. אני ניגשת אליהם בתום הבירור ומבשרת להם בשמחה שאין מה לדאוג כרגע והכל תקין עם הסבתא, אבל התשובה שלי לא משמחת אף אחד, להיפך: אשתו של הבן של המטופלת מודיעה לי בזעם: "אתם עשיתם לה את זה, אתם תאשפזו אותה ותטפלו בה, תראי איך היא סובלת, מסכנה!!!"
סבתוש מחייכת אלי חיוך מתוק, תמים. ואני, למרות שהכל נראה בסדר, בוחרת לאשפז אותה, מכמה סיבות, ולא כולן "רפואיות" באמת:
- עם חולים שניתחנו זו חתונה לכל החיים ואני רוצה לוודא שהיא בסדר, שהיא והמטפלת באמת מסתדרות עם תפעול הסטומה ושאין שינוי במצב, אפילו שעברו חודשים מאז הניתוח והן הסתדרו עד עכשיו, יומיים לפני החג.
- אני רוצה לחסוך לסבתא את המעמד המביש הזה, בו היא נמצאת, גם אם לא לגמרי מבינה אותו. לחסוך ממנה את האפשרות להבין שלא רוצים אותה כרגע.
- אין לי כוח נפשי או זמן לריב. אני מבינה שהם הגיעו למיון במטרה אחת- כדי להשאיר את סבתא אצלנו.
- כי אני מדמיינת שאולי עדיף לה ככה, בלעדיהם.
- אני יודעת שהצוות במחלקה שלי, במיוחד האחיות וצוות העזר שמעביר את החג בעבודה בבית החולים במקום עם המשפחה, יתייחסו אליה כמו למלכה. כמו שמגיע לה בשארית ימיה.
תמיד שנאתי את תקופות החגים, הלחץ הזה שיש סביב החג, שהבית יהיה מסודר, נקי, בישולים, שהכל יהיה מוכן בזמן, צעקות, עצבים, שהכל יהיה מושלם... במקום להנות מהחג, מהאפשרות להיות יחד, ולהגיד תודה על מה שיש, ושיש בכלל, וגם זה לא מובן מאליו.
היום, סביב התורנויות בתקופות החג, אני שונאת את החגים אפילו יותר, ולפעמים גם את בני האדם שחוגגים אותם, מינוס בן המשפחה שהותירו מאחור, לחגוג לבד בבית החולים.