הילה כהן, מטפלת רגשית ומומחית לחרדה חברתית, ניסתה להיכנס להריון במשך למעלה מארבע שנים, שנתיים וחצי מתוכן עם טיפולי פוריות קשים וכואבים. ארבע שנים כפול שנים-עשר חודשים, שכל אחד מהם הסתיים באכזבה מדממת, תהיו בטוחים שהתוצאה של המשוואה הזאת הייתה הרבה מעבר לסך חלקיה. הכאב היה פוצע מדי חודש, מלווה בתחושת אשמה וכישלון.
הניסיונות להיכנס להריון השפיעו על כל תחום ותחום בחייה, שבאותה תקופה הצטמצמו כולם ליש הריון או אין הריון. שום דבר אחר לא עניין אותה, היא כמעט לא יצאה למפגשים חברתיים, התחמקה מאירועים משפחתיים ומיעטה לבוא בחיכוך עם העולם. בכל פעם עיניים היו ננעצות בבטנה ושאלות על הריון היו נזרקות לעברה, הם כלל לא ידעו עד כמה כל שאלה כזאת פוצעת עוד ועוד את לבה.
היא מעידה שהיא ובעלה ניסו כל טיפול אפשרי. הייאוש הניע אותה, או אולי שאריות התקווה שעוד נותרו בה. בדיקות פרטיות, החלפת רופאים, שינוי פרוטוקולים, שינויי תזונה, דיקור. היא השתטחה על קברי צדיקים, קמעות וסגולות, אך הריון ממנה והלאה.
כשהיא הגיעה לאירוע ההיכרות "לצאת מהמטריקס", היא מספרת שמצבה נפשי היה רעוע למדי, והיתה קרובה לאבד את התקווה. כבר במהלך האירוע גילתה לא מעט דפוסים שנצרבו בה, שניהלו את חייה ברמה הלא מודעת ויצרו את מציאות חייה הכואבת.
היא המשיכה לעשות עבודת חקירה מעוררת התפעלות, אך רק לאחר שהרגישה כי המתודולוגיה הלכה והתבססה בתודעתה, חשה אמיצה מספיק לחקור את נושא ההריון בחייה. היא לא הייתה מסוגלת לגעת בו שנייה קודם.
היא אמנם שחררה את תפקיד הקורבנית, החלה להתבונן בחייה בדרך אחרת, דרך משקפי המודעות, ועדיין - ההריון הנכסף טרם התממש.
חשוב להבין שהגוף שלנו לא עושה לנו דווקא, הוא לא עושה שום דבר ללא סיבה, ובטח ובטח שהוא לא בוגד בנו. הגוף הוא תמיד לטובתנו, גם אם מגן על דפוסים פרימטיביים שכבר מזמן לא משרתים אותנו. אפשר להסתכל על הגוף כהתגלמות וביטוי של התודעה. כל איבר מייצג חלק אחר בנו, כך שאם הוא כואב או פגוע, חשוב להקשיב לסיפור שהוא מספר לנו, לפענח איזה ריפוי התודעה מבקשת מאיתנו. הרי ברור לכולנו שבמודע לא היה דבר שהילה יותר רצתה מהריון. אך לתת המודע חיים משלו, והוא לעומת המודע, רצה דברים אחרים בתכלית.
בחקירה הממוקדת שעשתה, הילה גילתה שמבפנים היא מתוכנתת לצמצום: היא הבינה לראשונה עד כמה היא מצמצמת את עצמה בעולם, סוגרת ומעלימה את הנוכחות שלה. "אין לי מקום בעולם" - זו היתה החוויה שליוותה אותה מאז ומתמיד, וזה היה הרגע שבו נחתה עליה התובנה המשמעותית שאם לה עצמה אין מקום בעולם, כיצד זה תוכל להתרבות? היא כל כך העלימה את עצמה עד שאסרה, בלא מודע כמובן, על הגוף שלה להתרבות ולייצר עוד כמוה.
מעבר לקושי להרות, תחשבו איך נראית מציאות של אדם המסתובב בעולם בתדר של "אין לי זכות קיום". הזוגיות שלה הייתה לא מספקת, העבודה שלה הייתה רחוקה מלהיות מה שהיא רוצה, ואין זה פלא: הגשמה, מיניות ופריון יושבים בדיוק באותו מקום.
מבחינה גופנית, ההגשמה שלנו נמצאת בדיוק באותו אזור של הפריון שלנו - שניהם יושבים במרכז המין, הממוקם באזור הבטן התחתונה. זהו מרכז החיים שלנו, שבו נמצא הדלק, המנוע, התשוקה המפעפעת בנו. ולא מדובר רק בתשוקה מינית (לא שהיא לא מספיק חשובה!) אלא תשוקה לחיים, שמחה, חיוניות ודרייב ליצור, לברוא ולהמציא. התשוקה הזו היא הפנס בג'ונגל הזה שנקרא חיים, פנס המסייע לנו להימשך למקומות המדויקים ביותר עבורנו, המכוונים אותנו אל עבר ההגשמה שלנו. התשוקה הזו היא המוטיבציה, מקור ההתלהבות והאש המעניקה טעם לחיים ומאפשרת לנו להתממש דרך היצירה הייחודית שלנו.
אצל הילה מרכז המין היה חסום. פחדים, חרדות וטראומות עבר סגרו וצמצמו אותו, כפי שהיא מתארת, והולידו אצלה תחושה שאין לה זכות קיום בעולם, אין מקום לגרעין אישיותה ובני דמותה.
זו הייתה תובנה עוצמתית ומפחידה עבורה, אך גם מרגשת, בה במידה. תזמורת של צמרמורות בכל הגוף רמזה לה כי הנה, היא הצליחה סוף סוף לרדת לשורש העניין ולדלות מנבכי תודעתה את מה שידעה בתוכה אך לא הצליחה לשים עליו את האצבע. באומץ ובנחישות הסכימה לשחרר את התחושה העתיקה, ולהחליף אותה בנוכחות מלאה. כשהילה הבינה שהיא עצמה היחידה שמונעת מבעדה להיכנס להריון, היא שחררה את תחושת הצמצום והחליפה אותה בתחושת "אני ראויה". הללויה.
יופי טופי של רגע מרגש. אבל איך נדע ש"החוט אכן נמשך"? שהילה אכן עשתה את השינוי הנדרש? זה מאוד פשוט. המציאות היא הברומטר, היא המשוב המיידי וההשתקפות של נבכי התודעה, כך ששינוי קטן בפנים אמור לחולל שינוי ענקי מבחוץ.
עוד ב-mako בריאות:
>> זהירות: זה הפרי הכי משמין של החורף
>> חשבה ששכן מאיר בפנס לייזר וגילתה דבר נורא
>> כך תנצלו את ארוחת הצהריים שלכם לירידה במשקל
וכך, כחודשיים אחרי שסיימה את סמינר "למשוך בחוטים", הילה עברה סבב IVF נוסף. היא מספרת שלסבב הזה הגיעה הרבה יותר רגועה, כל כך רגועה עד ששכחה להזריק יום אחד את ההורמונים, דבר שלא קרה לה מעולם. הרופא חשב לוותר על הסבב הזה, אבל היא התעקשה להמשיך בכל מקרה, היא כבר ידעה שהסוד טמון בה, והרי היא כבר משכה את החוט. משמע זה כבר קרה.
זה אכן היה הטיפול האחרון שלה. אחרי שבועיים היא ובעלה התבשרו על הריון תקין ובריא, שזרם בכיף ובהנאה, עד שלפני שבועיים הגיחה לעולם בשעה טובה נויה הלל המתוקה. מזל טוב להורים החדשים, מלא נחת, בריאות ונוכחות.
במדור הקודם: ניצן שייר כבר יודעת איך לעבוד עם הכאב
פריידי מרגלית - חוקרת תודעה, מייסדת תפישת "המטאיזם" ועומדת בראשה של קהילת "מרחב מודעות". הגיע הזמן לצאת מהמטריקס ולגלות את כוחה של התודעה? זה המקום להתחיל>>