שלוש לפנות בוקר. הטלפון הנייד מצלצל, אני מתעוררת משינה. על הקו נמצא המתמחה התורן. בקול ענייני הוא מתאר לי את החולה שהגיעה בשעת לילה מאוחרת למיון: בת 42, נקרא לה "הילה". נשואה ואם לשני ילדים קטנים, אשר הגיעה לאיכילוב לאחר שהתעוררה מתוך שינה עם תנועות בלתי רצוניות בגפיים וקושי בדיבור. היא הגיעה למיון בלוויית בעלה, קצין שחזר לא מכבר מעזה לאחר "צוק איתן". בדיקת ה-CT של המוח הראתה כי משהו אכן מאוד לא בסדר: בצקת באונה הקדמית שמאלית. סיכמתי עם התורן שנאשפז את הילה ונשלים את הבירור בבדיקת MRI, שמסוגלת לספק לנו מידע מפורט ומדויק יותר על מה שמתרחש במוחה.
בבוקר פגשתי אותה. בחורה יפה ומצליחה באמצע החיים, עובדת בתחום השיווק, בעלת יכולת ורבלית מרשימה. היא סיפרה לי שלמרות שכלפי חוץ לא רואים, היא מרגישה שבימים האחרונים היא אינה מסוגלת להביע את עצמה כבדרך כלל. היא הייתה מאוד מודאגת כי בנוסף לכל התחייבה לתת, במסגרת תפקידה, הרצאה בפני קהל גדול בעוד כחודש. ה-MRI אישר את החשש: גידול בהמיספרה השמאלית (זו הדומיננטית מבחינת שפה אצל מרבית האנשים באוכלוסיה), מוקף בצקת ולוחץ על רקמת המח.
זימנתי את הילה ובעלה אלי למשרד. זוג מקסים עם ילדים, קריירה ובית. ההשוואה אל עצמי ואל חיי היא בלתי נמנעת. אני מתחילה בהסברים. הם כבר חשבו על הרע מכל. מראה להם את הגידול ב-MRI ומסבירה להם על הניתוח שעל הילה לעבור, ניתוח שהולך להתבצע כשהיא בהכרה מלאה. כיוון שהגידול נמצא סמוך לאזורי שפה במח, חשוב לוודא שלא פוגעים באזורים קריטיים אלו במהלך הוצאתו ולכן משאירים את המטופל ער (awake craniotomy), כמובן תוך מתן תרופות משככות חרדה ונוגדות כאב. זה נשמע כמו מדע בדיוני, ומפחיד למדי, אבל עד מהרה אני מרגישה שהיא מגייסת רוח קרב ושואלת מתי ומה צריך לעשות לפני.
>> כל שצריך לדעת על פענוח בדיקות כימיה של הדם
אין הנחות
ביום הניתוח, אני יכולה אך בקושי לפלס את דרכי למיטתה. חברים, משפחה וכמובן בעלה האוהב, כולם לידה משדרים אופטימיות, מסווים את החשש שאל להזכירו. בכל זאת, ניתוח מוח. הילה מובלת להכנה לניתוח, שם היא מקבלת חומרי טשטוש כדי להפחית את רמת החרדה המאוד טבעית שלה. מיד לאחר מכן, כבר בחדר הניתוח, אנחנו מזריקים לה חומרי הרדמה מקומית. לאחר פתיחת הגולגולת וחשיפת קליפת המח (הקורטקס), מבוצע מיפוי של אזורי שפה כך שניתן להגיע ולהוציא את הגידול מבלי לגרום לשום נזק.
לאחר לילה בטיפול נמרץ, חוזרת הילה למחלקה הניורוכירוגית. אני פוגשת אותה שוב בבוקר. היא רגועה, בודקת כל איבר בגופה לוודא שהכל עובד כמו שצריך. אמרתי לה שפה במחלקה שלנו אין הנחות, וקדימה, לרדת מהמיטה ולהתחיל ללכת ולחזור לעניינים. אחרי שלושה ימים השתחררה הילה לביתה. הגידול היה גידול ראשוני, מדרגה נמוכה, וחודש לאחר הוצאתו היא עמדה על הפודיום באולם הכנסים ונתנה את ההרצאה שהבטיחה. הייתי גאה בה.
>> טורה של ד"ר שירלי פרידמן: ממכונת ההנשמה לנעלי הבלט
*פרטי החולים טושטשו בכדי לשמור על פרטיותם