נטלי לא יוצאת לחופשה בלי מזוודה עם מצרכי המזון שלה, שרון מסתובב עם חסה בכיס ולא אוכל סלטים שהם לא מירקות מהמושב שלו, שחר נסע לירח דבש עם טבעות אימון במזוודה, ואביב לא מוותרת על ריצה של 100 ק"מ לשבוע – אם חשבתם שאתם שומרים על בריאות וכושר, חכו עד שתשמעו על האנשים שלקחו את העניין צעד אחד קדימה.
ריטה כפיר בעלת חברה העוסקת בתזונה מותאמת אישית, אחות מוסמכת ובעלת תואר שני במדעי התזונה, מסבירה שלאובססיה לבריאות יש אפילו שם מקצועי - אורתוקסיה. "ההפרעה הזאת נמצאת בתפר שבין הפרעה אובססיבית לבין הפרעת אכילה", היא מסבירה. "זה מתחיל מרצון מאוד אמיתי לשפר את הכושר ואת התזונה ולאכול בצורה בריאה יותר, אך לעיתים הרצון הופך לאובססיה הפוגעת בכל תחומי החיים. אנשים כאלה לא יוצאים למסעדות, נמנעים מאירועים חברתיים ולא יוצאים בערבים כי צריך לקום מוקדם בבוקר ולהתאמן".
ישבנו לשיחה עם ארבעה מכורים לבריאות וכושר, שניסו להסביר מה זה תורם להם, מה לא יאכלו אף פעם ומה הדבר הכי קיצוני שעשו. תכירו: נטלי בכר מאמנת כושר מלווה תזונתית, בת 33, בעלת סטודיו לנשים ברחובות; אביב שוסטר פולג בת 39, מאמנת ריצה וכושר, מנהלת קבוצות ריצה וכושר ותוכנית ריצה דיגיטלית; שחר גולדמן בן 28, בעלים של אולם אימונים שפיתח שיטת אימונים משלו ושרון תמם בן 36, חקלאי ממושב גבע כרמל, בעל משק תמם, אשר מתאמן ארבע פעמים בשבוע עם מאמנת אישית ורוכב על אופנועי שטח.
איך הכל התחיל?
נטלי בכר: "הייתי עד כיתה י' ילדה שמנה. לא הידרדרתי להפרעת אכילה, אבל התחלתי לרדת במשקל. כתוצאה מזה הרגשתי עייפות, השיער נשר לי, העור לא ניראה אותו דבר. התחלתי ללכת לסדנאות בריאות, ובגיל 26 כבר נכנסתי חזק לתחום הכושר, והפכתי לפנטית בכל נושא ספורט ותזונה. היום אני גם מאמנת וגם מתאמנת. לפחות חמש שעות ביום בסטודיו".
אביב שוסטר: "ספורט תמיד היה חלק משמעותי בחיים שלי, שיחקתי כדורעף בנבחרת, אבל סבלתי מהפרעות אכילה. כשהשתחררתי מהצבא, הייתי בתת משקל, שקלתי 46 ק"ג, ורציתי להוריד עוד. נרשמתי לחדר כושר. עשיתי כל יום אירובי התחלתי לרוץ והתחלתי לאכול יותר טוב כדי להיות מסוגלת לרוץ. זה הוציא אותי מהפרעת האכילה. בחמש שנים אחרונות הצטרפתי לקבוצת ריצה מקצועית".
שחר גולדמן: "אני עוסק בהתעמלות קרקע מגיל ארבע. בגיל 14 יצאתי לקורס מאמנים, לא הצלחתי להתקדם בהתעמלות קרקע כי הגוף שלי לא היה גמיש עברתי לאימוני משקל גוף ואימוני כוח".
שרון תמם: "אני כבר עשור בעניין של כושר ותזונה, פשוט חשוב לי להראות טוב, ואני מאד אוהב את האדרנלין של דופק מואץ בספורט".
איך באה לידי ביטוי האובססיה?
נטלי בכר: "מאד מקפידה לא לאכול אוכל מעובד, כל היום בסדנאות תזונה, לכל אחד יש את האני מאמין שלו, ואני לוקחת את מה שמתאים לי. אני כבר יודעת בעל פה את הערך הקלורי של כל מוצר, רוב התזונה שלי טבעית כמעט לא אוכלת בשר או פחמימות ריקות. במקרר שלי תמיד תמצאי מרק עדשים, לאפה עדשים, טופו שווארמה, הרבה ירוקים וקמח טף עשיר בחלבונים".
אביב שוסטר: "אני כל הזמן על זה. רצה בממוצע 100 ק"מ לשבוע לפעמים 140 ק"מ. לא מוותרת על ריצה לא משנה מה. קורה שבשבע בבוקר אני כבר אחרי ריצה של 35 קילומטר. חולת שליטה. תמיד מקפידה לליווי של תזונאית. עכשיו אני עם תזונת אי-סבילות. בדיקת דם שבודקת למה הגוף שלך מגיב פחות טוב, ועל פי הממצאים בונים תפריט".
שחר גולדמן: "מלבד העבודה שלי כמאמן אני מתאמן בערך שעתיים ביום חמש עד שבע פעמים בשבוע, הבנתי שבעצם מה שהכי מגביל אותי זה הגמישות. חקרתי את העניין הזה במשך שש שנים אצל מורים בארץ ובעולם. היום אני גמיש אבל לא מספיק. אני כל הזמן חוקר עולמות אחרים של עולם הכושר. טס לסדנאות בחו"ל. הייתי חודשיים בסדנה בדבלין, למדתי חודשיים תשע שעות ביום, קונג פו בסין".
שרון תמם: "אני מתאמן ארבע פעמים בשבוע שעה ורבע עם מאמנת אישית, יש לי אובססיה לאופנועים, רוכב על אופנועי שטח מוקדם בבוקר. גם העבודה שלי כחקלאי מאד פיזית. אוכל מאד בריא. הרבה ירקות ופירות. חזה עוף, חלבונים ביצים מעט מאד פחמימות. לא מוותר על אימון אף פעם. כל יום יוצא בעשר מהעבודה ומתאמן עד 12 בצהרים. כשאני בחו"ל השאלה הראשונה שאני שואל לפני שמזמין מלון אם יש מכון כושר. אחת לשנה אני עושה בדיקות מקיפות, בדיקות דם לחץ דם לב".
מה הדבר הכי קשה באורח החיים שבחרתם?
נטלי בכר: "זה כל הזמן בראש. אם אני יוצאת לסוף שבוע אני לוקחת את הבלנדר שלי, אצות אורז, טופו, פירות קפואים, שמן זרעי ענבים. מביאה מזוודה רק עם המוצרים שלי. זה קצת מגביל. זאת התעסקות. יציאות למסעדות או עם חברים על האש זה בעייתי. משתדלת להתאמן גם בחופשה וזה אומר שאני קמה בחמש בבוקר".
אביב שוסטר: "המרתון האחרון בולנסיה היה מזעזע. היה לי קשה כאבה לי הבטן ונפלתי באמצע. קמתי והמשכתי. לא הגעתי עד ולנסיה כדי לשבת על הרצפה, עד היום כואבת לי הברך. לקח לי המון זמן להתאושש פיזית ונפשית ואני כבר חושבת על המרתון הבא. הכי קשה זה להגיד לא ליציאות עם הילדים. אני הולכת לישון בתשע או עשר לכל המאוחר כי למחרת מוקדם בבוקר אני כבר יוצאת לריצה. אי אפשר לצאת למסיבה או למסעדה. אני כל הזמן מתאמנת על משהו, מרתון, חצי מרתון. זה שומר אותי בשפיות. כשאין לי מטרה, אני מתחילה להתבלבל ולהתפזר. אני מתאמנת גם בחופשה. אם תיקחי את זה ממני, אני פחות אנרגטית פחות נחמדה. בשביל כל הסובבים שלי עדיף שאני ארוץ. הבן זוג שלי חייב להיות מישהו שהוא רץ, לא בא לי מישהי שיחשוב שאני משוגעת. במקביל אני חייבת להתחשב בחברים במשפחה כי אם אני לא אתחשב אני אשאר לבד".
שחר גולדמן: "לא מוותר על אימון. אם אני טס אני אתחיל אימון בארבע וחצי בבוקר לפני הטיסה כדי לא לפספס את האימון. גם בטיסה אני עושה מתיחות. 90% מהטיסות אני עומד זה הרבה יותר כייף אני גם קורא בעמידה. נסענו לירח דבש ליוון בתיק שלי כמו תמיד יש טבעות של אימונים. יש את המרפסת הקטנה עם הנוף היפה של יוון, אבל אני קודם כל מתרגל עמידות ידיים, ורק אז מתחילים להסתכל על הנוף".
שרון תמם: "אני לא אוכל ירקות מחוץ לבית לא בבתי מלון, לא במסעדות לא באולמות אירועים. אני אוהב, שהכל טרי, ואני יודע מי גידל את זה".
ואם אחרי כל ההסברים האלה אתם עדיין שואלים את עצמכם אם גם אתם כאלה, ריטה כפיר עושה לכם סיכום: "העיסוק בתזונה ובכושר פוגע במערכות יחסים, בעבודה או בלימודים. כשאנשים אובססיביים לתחום אוכלים מזון שאינו עונה להגדרה בריאה הם מרגישים חרדה וכישלון. הם אינם יכולים לחרוג מהתזונה הבריאה או מפעילות גופנית, גם אם הם בחופשה או באירוע חברתי, התזונה מאוד מצומצמת, והפעילות הגופנית מנהלת את היום".