תורנות שבת. ואני ומאיה מסיימות לעשות ביקור במחלקה. הכול שקט כל כך, למרות החורף יש שמש נעימה בחוץ.
אני כבר מומחית בכירורגית ילדים בשניידר, ד״ר מאיה פארן מתמחה בכירורגית ילדים, ולמרות הניסיון שצברנו, שתינו אנחנו יודעות שהשקט הזה מתעתע. מה שאנחנו עדיין לא יודעות הוא שזו עומדת להיות אחת התורנויות המלחיצות, המפחידות והמרגשות ביותר בחיינו המקצועיים.
"יעלי, ילד בן חמש פצוע קשה בחדר הלם", מתקשרת אלי מאיה פתאום. השעה כבר חמש אחר הצוהריים, עד עכשיו היה לנו ממש שקט. בבוקר הייתה לנו מחשבה כזאת שאולי יהיה לנו ניתוח גדול היום בתורנות, אולי אפילו כריתת טחול בטראומה, ככה סתם זרקנו את זה לאוויר בעולם הזה של חוסר הוודאות שאנחנו חיות בו, בו ברגע אחד הכול יכול להתהפך.
לרגע, אני חייבת לעשות הקבלה - בזמן האחרון מרגישה בעצמי כמו טחול מדמם וקרוע לחתיכות. תמרי, הבכורה שלי, נוסעת שוב לבסיס לשבוע ואולי לשבועיים, וזו שבת. אני כל-כך רחוקה ממנה ומבואסת שאני לא לידה, והמחשבות על העבודה לא עוזבות אותי. קרעים של הלב שלי מנסים להתאחות בחודש האחרון, מאז שהיא התגייסה, אבל יש לי עוד דרך, ובינתיים הכול כל-כך טרי. בצהריים תמרי מתקשרת אליי ובוכה שאני לא לידה, יום לפני שהיא חוזרת לבסיס, ואני מנסה להישמע מעודדת, אבל מרגישה איך בכל משפט שלה אני מתכווצת יותר, חושבת על החיים שבחרתי, על העובדה שאני לא שם לידה וליד המשפחה שלי ברגעים כאלה.
אני ומאיה רצות לחדר ההלם. מגיע ילד קטן פצוע קשה, אבל בשלב הזה אנחנו עדיין לא יודעות עד כמה. בהתחלה זה נראה "רק" כמו פגיעת ראש, אבל ככל שהדקות עוברות ולחצי הדם יורדים, אנחנו מגלים בהדמיה פגיעה קשה בטחול. כשמדובר בילדים, רוב הפגיעות האלה מסתיימות מעולה, בלי ניתוח - ילדים שורדים מדהים ומצליחים להירפא ולאחות את הרקמה הזאת, אפילו במצבים של פגיעות ממש קשות. אנחנו נותנים לילד דם, ומריצים אותו לטיפול נמרץ, אבל הוא לא טוב. זה ביטוי לא רפואי - המטופל לא טוב. כלומר, אני נוטה תמיד להסביר לסובבים אותי את המצב מבחינה רפואית, להגיד דברים קוהרנטיים ורפואיים כמו - המטופל בשוק, הוא בחמצת מטבולית, יש לו לחץ תוך בטני מוגבר, כאלה. אבל לפעמים זה הכול מתנקז לזה שהמטופל 'לא טוב'. וזה מה שקורה לילד הקטן, שמחמיר לנו מול העיניים, מגיב חלקית למוצרי דם, אבל ממשיך להעלות דופק ולהוריד לחצי דם.
"אנחנו עושות חתך על הבטן וחצי ליטר של דם נשפך עלינו"
ההחלטה לקחת אותו לניתוח נוחתת אצלי ואצל מאיה, זה עניין של שניות של החלטה. מי היה מאמין שלפני כמה שנים כשלמדתי אנטומיה יהיה יום שאני אחליט על חיים של ילד, שהחיים שלו נמצאים ממש בידיים שלנו, ובהחלטות שאנחנו צריכות לקבל על סמך דקות מועטות ופגיעה קשה מאוד שכוללת איברים נוספים. אנחנו עושות חתך על הבטן וחצי ליטר של דם נשפך עלינו, טחול מרוטש קרוע לשניים מקדם את פנינו עם עורק טחול פתוח שמזרים דם כמו בממטרה. אנחנו עובדות מהר אבל מסודר. מפרידות את הטחול המרוטש מהאחיזות שלו, נזהרות על שאר האיברים, עוצרות את הדימום, מוציאות את הטחול, עוברות על הבטן וסוגרות אותה. הילד יציב, הדופק חוזר לנורמה. גם הדופק שלנו. אנחנו יוצאות החוצה למשפחה. יש מלא אנשים בחוץ, אבל את האמא אי אפשר לפספס. זאת האמא שרצה אחרי האלונקה שלנו בוכה, אחרי שראתה איך דורסים את הילד שלה מול העיניים, ועכשיו היא שבר כלי בחוץ. אנחנו באות אליה, מחבקות אותה, מרגיעות אותה. היא עדיין לא רגועה, אבל משהו במבט הרדוף הזה, שראתה כמעט טרגדיה מול עיניה, הופך מעט אופטימי.
אני ומאיה עולות במדרגות, אנחנו אפילו קצת מעופפות באוויר מהאופוריה הזו שיש לנו בלב, שמטיסה אותנו למעלה. "הצלנו ילד", אומרת לי מאיה. "הצלנו ילד".
תמרי, הבת שלי, מתקשרת אליי בערב מאוחר, כשהדרמה הזו נגמרת, ומספרת לי שהיא בעצם תהיה בבוקר קצת בבית לפני שהיא תצא לבסיס, ויהיה לנו זמן ביחד, ונוכל לשתות משהו ולדבר, ואני משוחחת איתה ומתיישבת עייפה על כיסא במסדרון. יש כתם קטן של דם על הנעליים שלי, וכתם של דמעה קטנה שנושרת על החולצה מהשיחה עם הבת שלי, ולב שמתאחה לאט, אבל בטוח.
הכותבת היא ד"ר יעל דרזניק, מומחית בכירורגית ילדים במרכז שניידר לרפואת ילדים, מחברת הספר "עשרים ושש"