מאז הזוועות שהתרחשו ב-7 באוקטובר חלף כבר מעל חודש, ורבע מיליון תושבים שפונו מבתיהם מצפון הארץ ומדרומה שוהים בימים אלה באזורים הרחוקים מביתם ומלבם. בעוד רוב תושבי העוטף שוהים בבתי מלון או בדירות של משפחות מארחות, חלק מהם מעוניינים רק בדבר אחד – לחזור הביתה, לעוטף. אפילו העובדה שמדובר בשטח שטח צבאי סגור, שאין במקום שירותי רפואה או רשתות פארם ושהשטח עדיין מוגדר אזור סכנה – אינם מונעים מהם לרצות לחזור. יתרה מכך, מדובר באנשים שחוו חדירת מחבלים לקיבוץ שלהם, והיו עדים לרצח של משפחה, שכנים וחברים.
"מרגיש תלוש כשאני רחוק מהבית"
אשר יפרח, 82, המתגורר במושב ישע שבעוטף עזה, כבר חזר לביתו יחד עם ניר יפרח, תושב היישוב שדה ניצן הסמוך. יש להם מוסך לתיקוני טרקטורים, ואף שכרגע הוא אינו פעיל, אשר עוזר למי שצריך ומתקן רכבים. בשבת הנוראית הוא היה במושב כשחדרו מחבלים. בתו ושתי בנותיה נכנסו לממ"ד והיא נכנסה לחרדה. יפרח מספר שהיריות התרחשו ממש מאחורי הבית שלו. "כל 'כיתת הכוננות' שלנו היא למעשה אדם אחד, אז אנשים פשוט לקחו את האקדחים הפרטיים שלהם ויצאו להילחם. איבדנו חמישה תושבים מהמושב. זה היה נורא. הבת שלי ברחה לצוקים שבערבה, ואחרי שבוע שהייתי איתה הרגשתי שאני חייב לחזור".
לא קשה? בכל זאת, המקום מלא בזיכרונות של אנשים שהכרת
"בהחלט לא פשוט. הכרתי תושבים שנרצחו שההורים שלהם הם חברים טובים שלי, ובכל זאת אני לא יכול להיות במקום אחר, אני מרגיש תלוש כשאני רחוק מהבית. אני רוצה להיות חלק, להגן על המקום הזה ועל הדרך אני גם עוזר לכל מי שנתקע עם הרכב".
"דווקא בקיבוץ אני מצליחה לישון בלילה למרות הרעשים וההתרחשות סביב. בהרצליה לא נרדמתי"
גם רוזמי רינקביץ', 63, תושבת קיבוץ מפלסים לא הייתה מסוגלת לשהות מחוץ לקיבוץ זמן רב. היא הגיעה אליו כמתנדבת מקולומביה לפני 35 שנה, שם הכירה את בעלה דני. "כבר אז התאהבתי במקום, זה היה כמו גן עדן", היא מספרת. היא עבדה בפרדס, בלול ולאחר שבנה נולד החלה לעבוד בחינוך ואף הקימה סטודיו לאומנות לילדים ומבוגרים. ב-7 באוקטובר היא ובעלה היו בבית עם הכלבה. אחת הבנות שגרה בקיבוץ לידם, עזבה את הבית בשבת בלילה, אבל הם החליטו להישאר בקיבוץ. אבל אחרי שביום שני נפל קסאם ליד הבית שלהם וכל החלונות במטבח התפוצצו, הם כבר הבינו שעליהם לעזוב. "זו פעם ראשונה בחיים שנעלנו את הבית. לא היו טלפונים, לא הייתה תקשורת ובהתחלה לא הבנו מה קורה ולכן החלטנו לנסוע לקיבוץ רוחמה שבו מתגוררת ענבל, הבת השנייה שלנו".
אחרי שהיישוב פונה, רוזמי הגיעה לדן אכדיה, שם נמצאים כל חברי הקיבוץ. "פגשתי שם תלמידים שלי והיה מרגש. התחבקנו, בכינו, קיבלתי הרבה תמיכה", היא מספרת. בימים אלה היא עוזרת בסידור ציוד, ודואגת לארוחות עבור המתנדבים של הרפת ושל הפרדס. "תושבים התקשרו וביקשו שנסדר להם את הגינות, שנאכיל חתולים, נפנה מקררים. בכל יום אני יוצאת לעבוד בשבע, יש הרבה מה לעשות", היא אומרת. לדבריה, ההחלטה לשוב לקיבוץ לא הייתה קלה: "הכאב נורא. איבדתי הרבה תלמידים, מורים וחברים", היא מספרת בבכי. "ובכל זאת, אני מרגישה שאני צריכה להיות פה כדי לשמור על הבית ועל הקיבוץ, פה אני מרגישה בטוחה. אולי זה גם גורם לי להרגיש קרובה לכל האנשים שאני אוהבת וכאלה שאיבדתי. זה מאוד קשה". גם דני נשאר בקיבוץ, הוא עובד בכלבו והיה לו חשוב לפתוח אותו עבור חיילים כדי שיהיה להם מקום לקנות מצרכים. "לא רציתי להשאיר אותו לבד", מוסיפה רוזמי. "דווקא בקיבוץ אני מצליחה לישון בלילה למרות הרעשים וההתרחשות סביב. בהרצליה לא נרדמתי".
אגב, היא לא רק נשארת שם אלא מתחילה לחשוב על הנצחה מיוחדת של יקיריה. "פניתי כבר למנהלת התיכון ולמועצה, אני רוצה להכין כלניות מקרמיקה ולהקים אנדרטת זיכרון יחד עם כל הקהילה".
"אלה שחוזרים, נמצאים קרוב למוכר להם - לגינה, לשבילים הביתה"
גיל רביב, פסיכולוג ראשי וסגן מנהל מערך בריאות הנפש במאוחדת, שנולד וגדל בקיבוץ נחל עוז, מנסה לספק הסבר להחלטה של חלק מהתושבים לשוב לביתם. "הבית הוא המקום הכי מוגן כי הוא בעצם הנפש שלנו. עבור מי שחי 30 או 50 שנה בקיבוץ הבית הוא הרבה מעבר לכמה קירות. כל מה שהוא אסף או בנה - הכל מרוכז במקום הזה. אני בהחלט יכול להבין אנשים שרוצים לחזור לשם, ממש כמו שאני מבין אנשים שלא יחזרו לשם".
לדבריו, ההחלטה לחזור למקום שבו התרחשה טראומה היא אפשרית ונכונה, אבל רק עבור אנשים מסוימים. "אם אדם חוזר עכשיו לקיבוץ כי הוא עוסק במשהו חיוני, הוא לא נחשף בכל רגע לטראומה אלא משקיע בעשייה. למעשה, רבים מהתושבים שפונו לבתי מלון מרגישים בהם פליטים, תלושים או נזקקים. לפעמים זה אפילו מתבטא ברמה בסיסית כמו בגדים או חפצים שאינם. חלקם מרגישים שהם נמצאים בעמדה של חוסר אונים שמעודדת אצל חלקם חוסר תפקוד. אלה שחוזרים, נמצאים קרוב למוכר להם - לגינה, לשבילים הביתה, שם הם מרגישים בטוח. בחוויה שלהם הם נשארים שם ורוצים להאמין שהביטחון הפיזי והנפשי שלהם יסתדר".
עוד מסביר רביב כי נכון לעכשיו הנפש עדיין לא יכולה לעכל את כל מה שקרה לה, אבל חשוב לה לדעת שהיא לא מתה. "חלק מהרציונל בחזרה הביתה הוא בעצם להבין שהחיים נמשכים. אין פה נכון או לא נכון, כל אחד יכול להחליט מה טוב עבורו ומה מתאים לו. לא בטוח שכעת זה הזמן להחליט".