פיגועים, מלחמות או פשע - למרבה הצער, האובדן, השכול והטראומה אינם זרים לתושבי מדינת ישראל. מה גורם לבן משפחה שכול להמשיך לחיות את חייו למרות הטרגדיה ומנגד לרבים לשקוע במרה שחורה ואף בתסמונת "הלב השבור" שלעתים אף מובילה למוות? ד"ר שירלי אלון, מנהלת המערך הפסיכולוגי במרכז רפואי מאיר מקבוצת כללית, מסבירה כי ישנן כמה דרכים להתמודדות עם שכול.
לדבריה, מרבית האנשים עוברים את התקופה הראשונה לאחר אובדן אדם קרוב, באופן דומה. "בתחילת האבל לרוב מדובר בתקופה של קיפאון. במהלך החודשים הראשונים, מי שמתמודד עם שכול מרגיש הלם, חרדה איומה, כעס, חוסר אונים ואשמה; אבל כל אלה אינם מעידים דבר על התהליך שיקרה בהמשך".
ד"ר אלון מציינת שמחקרים מראים כי 85% מהאוכלוסייה מתמודדת עם האבל בצורה סתגלנית. "אנשים בסופו של דבר חוזרים לחיים באיזושהי צורה שמאפשרת להם תפקוד וחיים לצד האבל, גם אם הנפטר הוא אדם קרוב".
אבל אדפטיבי ושאינו אדפטיבי
לדבריה, יש אבל אדפטיבי ויש כזה שאינו אדפטיבי. "אבל אדפטיבי כולל כמה סוגים של אנשים. יש כאלה שמאוד חשוב להם להנציח וזו הדרך שלהם להתמודד עם האבל. הם מקפידים לקיים ערבי זיכרון, או מקימים עמותה על שם המת. בדרך כלל זה נובע מהרצון להעביר את המורשת של המת. אתה בעצם מוצא משמעות נצחית לחיים שלו. הוא אומנם אינו נמצא פיזית, אבל מבחינה ערכית יש משהו שממשיך אחריו. לעומת זאת, יש כאלה שגם מתמודדים באופן אדפטיבי עם שכול, אך חשוב להם מאוד להמשיך בחיים הרגילים שלהם ולהפחית בדיבור על האובדן שלהם. הם מצד אחד 'מחזיקים' את הכאב וחווים את האבל, אבל מצד שני מנהלים ערוץ נוסף שבו חווים חיים שלמים: הולכים למופעי סטנד-אפ, צוחקים ולפעמים אפילו מביאים עוד ילדים לעולם. אלה אנשים שיש להם את היכולת להחזיק שני מצבים שלכאורה סותרים אבל מקבילים. הם ממשיכים בחיים אבל עושים במקביל עיבוד של האבל".
ד"ר אלון מסבירה שאבל שאינו אדפטיבי הוא מצב מורכב יותר. "לפעמים אנחנו רואים מצבים שבהם גם אחרי תקופה מאוד ממושכת, נניח למעלה משנה, לא רואים תהליך של התאוששות, ולהיפך - ישנה נסיגה, או כאב אדיר שעצר את החיים, או דיכאון מתמשך. במקרים כאלה אנחנו רואים פגיעה משמעותית בתפקוד התעסוקתי, הזנחה בריאותית, פיזית, התפתחות של מחשבות טורדניות, ולמעשה כל מעגל החיים סובב סביב המת. פעמים רבות, אנחנו רואים גם התמכרויות לאלכוהול, לסמים, לכדורי הרגעה או שינה. מבחינת האנשים שמתמודדים עם אבל כזה, אין ערך להמשך החיים ללא המת".
התמודדות נוספת שאינה אדפטיבית, לדבי ד"ר אלון, מתבטאת במצב שבו המתאבל לא מדבר או עושה דברים בחייו. "מדובר באנשים שלא מבקשים עזרה, ולא מתבטאים באופן רגשי. פעמים רבות, הם פשוט מפחדים שזה יציף את הטראומה ויפרק אותם, אז הם מעדיפים להדחיק אותה. זה אופייני יותר אצל אנשים מופנמים אבל לא רק אצלם".
הפתרונות האפשריים להתמודדות עם שכול
ד"ר אלון מציינת כי ישנם פתרונות טיפוליים שונים למצבים של התמודדות עם שכול. "ראשית, אנשים שנמצאים במצב כזה זקוקים לעזרה מקצועית וראוי שיקבלו כזאת. זה יכול לעזור להם מאוד. דבר נוסף שמאוד עוזר במצבים של התמודדות עם שכול הוא להפוך להיות חלק מקבוצה. הקריטריון המרכזי ששומר על אנשים בתהליכי אבל הוא תמיכה סביבתית. אנשים בודדים, עריריים, הם בסיכון גדול יותר. כשאלמנות למשל הולכות למפגשים בקבוצה של אלמנות צה"ל, זה מחזק אותן ועוזר להן לראות שיש עוד נשים במצבן, והן תומכות אחת בשנייה".
גם היכולת לבקש עזרה היא כלי מאוד חשוב במצבי התמודדות עם אבל ושכול לדבריה. "ישנן תרבויות שפחות מקובל בהן לבקש עזרה. כל מי שחי בקיבוץ פעם למשל, יודע שלא תמיד קל לדבר על קושי ולבקש עזרה. בגדול, חוסן נפשי, היא תכונה שעוזרת בהתמודדות עם שכול. אנשים שמתבטאים רגשית למשל, הם יכולים לדבר על המת ובעיקר לבקש עזרה – שזה דבר מאוד חשוב בהתמודדות עם שכול".
דרך נוספת שיכולה לסייע למתאבל לדבריה היא לסייע לו לאתר את אסטרטגיות ההתמודדות שיעילות עבורו: כתיבה, שיתוף, פעילות גופנית, הצטרפות לפעילויות מסיחות דעת, או טקסי אבלות כמו הכנת ספר זיכרונות, תפילות, אזכרה ועוד. בנוסף, חשוב לספק עבורו תמיכה ולהפחית את מידת השיפוטיות. "למשל, לא להיבהל אם בתחילת תקופת האבל הוא מספר שהוא 'שומע' את המת או מקבל ממנו מסרים בחלומות. זה שכיח, טבעי ומסמל תהליך של עיבוד אבל. אם כעבור כמה חודשים אין סימנים להתאוששות – יש להפנותו לעזרה".