ב-9 באוקטובר יומיים לאחר שמחת תורה, יצאה רונית כהן, תושבת ביתר עלית, למקווה שבו עבדה כבלנית. היא נסעה באוטובוס מלא עד אפס מקום, ולפתע התקשרה בתה ושאלה בדאגה היכן היא. "היא שאלה אותי אם אני שומעת את האזעקה", משחזרת רונית. "באותו הרגע הבנתי שבאמת יש אזעקה אבל שלא שומעים אותה". היא מיד ניתקה את השיחה, קמה ממקומה בסוף האוטובוס וניגשה לנהג. "צעקתי לו: 'יש אזעקה, חייבים לעצור!'".
האוטובוס עצר ליד בניין סמוך, וכ-50 נוסעים רצו בבהלה לתוכו. כהן הייתה האחרונה שניסתה להיכנס. "בדיוק כשעמדתי להיכנס לבניין, שמעתי רעש מחריד ועוצמתי שהדהד לי באוזניים. לפני שהבנתי מה קורה - נפלתי. הסתבר שהטיל נפל ממש לא רחוק מאתנו ופגע באוטובוס. התקרה שלו נשברה והחלונות התנפצו, וגם המכוניות ליד נשרפו. למרבה המזל, כל הנוסעים הספיקו לצאת ממנו והוא היה ריק. אני אמא לשישה, והתפללתי שילדיי לא יישארו בלעדיי".
בשל עוצמת הפגיעה, רונית פונתה להדסה עין כרם עם רסיסים שחדרו לעומק רגליה. לאחר שטופלה במחלקה האורתופדית היא הועברה למחלקת השיקום בהדסה הר הצופים, שם היא מטופלת כבר מספר שבועות כשהיא מלווה בפיזיותרפיסטיות, מרפאות בעיסוק ורופאי שיקום. "בהתחלה לא דמיינתי שאעמוד על הרגליים, הייתי מודאגת. תהליך השיקום היה קשה ובקושי קמתי מהמיטה מרוב כאב. לאט-לאט קמתי והתחלתי לבצע תרגילי פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק, וגם עברתי טיפול רגשי שמאוד עזר. היום אני ממשיכה בשיקום, אבל אני במקום טוב יותר מכל הבחינות. בכל יום אני מצליחה להתקדם עוד קצת, ואני כבר מסוגלת לעמוד בלי ההליכון לפעמים. אני חייבת להצליח לחזור לעצמי בשביל המשפחה".