השבוע התפוצצה עוד פרשה של הטרדה מינית סדרתית, הפעם של גינקולוג. נשים רבות העידו נגד פרופ' מנחם (מני) אלקלעי, מנהל היחידה לאורוגינקולוגיה בבית החולים שיבא בתל השומר וגינקולוג בכיר. על פי העדויות הוא פגע בהן במהלך בדיקה רגישה ואינטימית. בינתיים, ולמרות שהחקירה נגדו מתנהלת, ממשיך הרופא הבכיר לעבוד כרגיל.
הפרשה הזו לקחה אותי הרבה מאוד שנים אחורה. הייתי בת 8 כשאושפזתי לראשנה בבית חולים עם מחלה קשה. זה היה לפני כמעט יובל ואני לא שוכחת עד היום את כל תקופת האשפוז, חוויה שנצרבה בי ו"גידלה" ועיצבה אותי להיות מי שאני היום - אקטיביסטית בתחום של מגדר וזכויות אדם. עוסקת בעיקר בזכויות נשים בזירה הרפואית).
זה היה בשנים בהם עוד אף אחד בעולם לא חשב על זכויות החולה ובטח לא על זכויות הילד (חסר הישע) החולה. הגישה הרפואית הייתה פטרונית ועודדה ציות עיוור. רופאים חונכו להיות מושיעים-אלוהים, ואלוהים לא שואל אף אחד אם זה בסדר שהוא יגע בו במקום אינטימי, יחשוף אותו לעיני כל או יחדור אליו עם סוגי מכשירים שונים.
כילדה עברתי 'abuse' על ידי רופאים שלא חונכו לראות בחולה, אדם. ילדים כמו נשים נחשבו ככאלה שאין להם תחושת כאב. פרוצדורות רפואיות רבות נעשו ונעשות עד היום ללא אלחוש בילדים ובנשים. ילדים עוברים ניקור של עור התוף ללא אלחוש, עקירה של שיני חלב ללא אלחוש ואלו רק 2 דוגמאות מעולם שלם של בדיקות. גם נשים עוברות צילום רחם, היסטרוסקופיה, פאפ ועוד ועוד בדיקות חודרניות ללא אלחוש.
עקבו אחרינו בפייסבוק ותקבלו את כל הכתבות ישר לפיד >
איך כל זה התחיל?
בריאות, חולי ורפואה בעת העתיקה היו 'מיזם משותף' לאלים, לכוהנים ולרופאים. כך התנ"ך רצוף בפסוקים המייחסים לאל את הופעת המחלות והמגפות, כעונש על מעשיהם הרעים של הפרט והציבור.
בשנת 1847 פורסם הקוד האתי הראשון לעיסוק ברפואה, על ידי ארגון הרופאים האמריקאים. בקוד ניכרה הגישה הפטרונית ליחסי רופא-חולה. עיון בקוד מגלה כי מנסחיו לא יכלו לקבל את הרעיון לפיו ראוי לתת לחולים תפקיד פעיל בקבלת החלטות באשר לטיפול הרפואי שיינתן להם. הגישה הפטרונית התבטאה בהנחיות נוקשות שקבעו, בין השאר, כי לרופאים הזכות לדרוש שחולים ימלאו את חובותיהם וכי מן הראוי לעודד את צייתנותם של החולים.
ב 1948 חזר הארגון האמריקאי ופרסם את הצהרת ז'נבה שהמשיכה את הקו הפטרוני. גם בהצהרה זו לא הוזכרה זכותו של החולה לאוטונומיה או חובתו של הרופא למסור לו מידע. עדויות על אודות הפרקטיקה שנהגו בה רופאים במאה התשע–עשרה ובמחצית הראשונה של המאה העשרים, ככל שקיימות, מלמדות כי גילוי מידע לחולים לא היה נפוץ. רופאים ציפו לאמון עיוור מחולים ואימצו פרקטיקה של שתיקה באשר לכל ההיבטים הטכניים של הטיפול, ובכלל זה באשר לסיכונים הכרוכים בו. היסטוריונים רפואיים משמיעים טענה דומה לפיה במאה התשע–עשרה נמנעו רופאים באופן עקבי מליידע חולים באשר למגבלותיהם של הטיפול הרפואי ושל הידע הרפואי.
האתגרים הייחודיים של נשים שחלמו לעסוק ברפואה
בית המשפט מתערב - דרושה הסכמה של החולה
עד לאמצע המאה העשרים בארצות הברית ועד לפני 25 שנים בישראל, לא היה רעיון אוטונומיית החולה על נגזרותיו, חלק מהאתיקה הרפואית. נהפוך הוא, עולם הרפואה גילה התנגדות עקבית לרעיון כי יש למסור לחולים מידע ולהעביר לידיהם את הסמכות לקבל ההחלטות. תהליך "הסכמה מדעת" קרה באופן הפוך. בית המשפט בעצם כפה את דוקטרינת "ההסכמה מדעת" על עולם הרפואה. לא ההכרה העצמאית בזכאות של החולה לקבל החלטות באשר לחייו, לבריאותו ולגורלו היא שהניעה את אימוצו של עקרון אוטונומיית החולה לאתיקה הרפואית, אלא התערבות חיצונית בדמות פסיקת בתי המשפט.
הנורמות במרחב הגינקולוגי
אם זה המצב ברפואה הכללית, הרי שהוא חמור שבעתיים במרחב הגינקולוגי, אצל רופאי הנשים. ג'ורדן, אנתרופולוגית אמריקאית מתארת במאמרה: "Authoritative knowledge and its construction", קטע וידאו של לידה בבית חולים שמאובזר מבחינה טכנולוגית. היולדת חשה צירי לחץ ומרגישה מוכנה ללחוץ את תינוקה החוצה. לידע שהיא צברה בנוגע לגופה מתוך החוויות הגופניות שלה אין כל השפעה במצב הזה. מה שקובע הוא החלטת הרופא. אולם מאחר שבסרט רואים מצב שבו הרופא איננו נגיש עבור היולדת באותו רגע, היולדת אינה מקבלת אישור מהאחות שבחדר להמשיך בלידה וללחוץ את תינוקה החוצה.
ג'ורדן מנתחת את המקרה ומצביעה על האופן שבו נוצרת חלוקה היררכית של הידע. כלומר הידע של הרופאים נחשב כ"ידע על", בעוד הידע של האישה על גופה והתנסויותיה הגופניות לא מקבל כל ערך. ג'ורדן מתארת שהאחות בחדר מביטה על המוניטור במקום להביט על היולדת משום שהמוניטור מציג את מה שקורה. האחות אינה עושה ליולדת בדיקה וגינלית כיוון שהרופא ממילא יצטרך לעשות זאת שוב כדי לאשר את הממצא. היולדת נושמת נשימות למסאז' כדי להתגבר על הדחף ללחוץ. היא כאמור אינה מורשית ללחוץ עד שיגיע הרופא וייתן אישור לכך. סיטואציה זו משמרת מצב שבו הרופא הוא היודע, והיולדת אינה יודעת.
מטפל לא רשאי לבצע בדיקה וגינלית ללא הסכמה מפורשת
במאמר שפורסם בשנת 2019 מתארת שבוט, פילוסופית, חוקרת לידה ואלימות מיילדותית, מאוניברסיטת חיפה, את אחת הלידות שלה. היא משתפת במפגש עם הרופא, "בעל הידע", לבינה, האישה היולדת. היא מתארת כיצד יחסו אליה הופך את הידע שהיא מביאה על עצמה לידע לא אמין עד כדי כך שהיא כבר אינה מאמינה לעצמה. היא מתארת את היחס המתנשא של הרפואה, את חוסר האמון כלפי החוויה של היולדת ואת התחושה שהיא, היולדת מגזימה או חסרת יכולת להחליט. כל אלה, היא טוענת, יוצרים השתקה של היולדת שהיא הצורה היעילה ביותר של דיכוי.
הכוח משחית
בתרבות שבה ידע רפואי הוא "ידע על" וידע של נשים על גופן לא נחשב, אך טבעי שאישה העוברת הטרדה על ידי רופא תפקפק בעצמה ותצליח להאמין כי כפי שהרופא טען, הוא רק בדק אותה.
ההיסטוריה של הרפואה בכלל ורפואת הנשים בפרט יוצרת את המצע עליו יכולים לצמוח עשבים שוטים של רופאים המנצלים לרעה את מעמדם המקצועי. גם 25 שנים אחרי חקיקת חוק זכויות החולה ו"הסכמה מדעת", נראה כי נשים וילדים הם ה"חוליה החלשה" שפחות מתחשבים בדעתם והגבולות עמם נחצים שוב ושוב.
לסיום, כאישה אני מרגישה צורך לומר בכנות כי במהלך שנותיי הבוגרות נבדקתי וטופלתי אצל עשרות רופאי ורופאות נשים. חלקם היו נעימים ומסבירי פנים וחלקם היו אגרסיביים ואלימים. עם זאת, למען היושרה , אני חשה צורך לציין כי מעולם לא הוטרדתי מינית על ידי רופא או רופאת נשים. יש גם המון רופאים אחרים ואסור לנו להכליל ציבור שלם בשל תפוחים רקובים גם אם יש מהם יותר מדי.
כתבה זו מבוססת על מאמרה "המשפט כאמצעי לשינוי חברתי —המקרה של דוקטרינת "ההסכמה מדעת" של נילי קרקו אייל.