הם רגילים למלא היכלי בידור ויודעים איך לגרום לכולנו להתגלגל מצחוק, אבל מה עושים הבדרנים בישראל כשצריך להצחיק אבל עמוק בפנים הכל שבור? בימים אלה רבים מהם מופיעים בעיקר בפני מפונים או ניצולי הטבח. מדובר באנשים שרובם מתמודדים עם פוסט-טראומה, ולכן צחוק הוא לא בדיוק הדבר הטבעי עבורם בשעה זו. ובכל זאת, סטנדאפיסטים ששוחחו איתנו, מספרים שהצחוק הוא כלי עזר שתורם להחלמה.

"חווים יחד איתם את הטרגדיה"

בעלה של הקומיקאית ושחקנית התיאטרון והטלוויזיה, אודיה קורן, התגורר בכפר עזה כ-20 שנה. "אנחנו מכירים כמעט את כל מי שנפגע, ואנחנו חווים יחד איתם את הטרגדיה", היא מספרת. "ישבתי איתם, גם בכינו וגם צחקנו. ההומור הוא תמיד חלק ממני. בהתחלה הצלחנו לצחוק בעיקר בשיחות של אחד על אחת ולאט-לאט ראיתי איך אנשים מוכנים לצחוק יותר".

איך ההרגשה להצחיק אנשים בתקופה כזאת?
"ברור שזה משפיע עליי. אני פתאום מרגישה חסרת ביטחון, מהוססת יותר. דיברתי עם סטנדאפיסט שמיד הלך להופיע. אישית, אני הייתי זקוקה לזמן. הרגשתי שזו גסות, שזה לא מתחשב. כל חיי אני נגד קונספט שאומר שהומור הוא נוגד נימוס, אבל איכשהו התחושה הייתה שאי אפשר לעשות הופעה במובן הקלאסי. גם טכנית – לא תמיד הייתה במה או תנאים. לכן, בשלב הראשון העדפתי פשוט להיות שם עם האנשים. לקח זמן להבין שבסוף אנשים צריכים למצוא פתח ניקוז לכאב ולקושי, ומאחר שהסיטואציה הייתה כ"כ אכזרית, התחושה הייתה שהצינור היחידי שקיים הוא צינור הבכי. הצינור של ההומור היה סתום, אבל לאט-לאט הוא נפתח והתחלתי לנסח לעצמי את התפקיד שלי כשחקנית. בהתחלה הרגשתי שהמקצוע שלי לא חשוב, שאני לא מועילה לכלום. חשבתי למה אני לא רופאה או אחות, אבל אז הבנתי שגם עולם התיאטרון הוא סוג של מטען. אנשים מגיעים עם אפס בטרייה ויוצאים יותר מלאים. כשאני פוגשת את המפונים שעברו טראומה, אני לא באה כדי להצחיק, אלא פשוט נוכחת וזה מה שיוצא. הומור הוא כלי ביטוי. לפי התפיסות המקובלות, הומור צחוק מחוברים להנאה, אבל הם מתחברים גם לפורקן. יש לנו אשמה כשאנחנו צוחקים, אבל בסופו של דבר הצחוק הוא כלי מרפא. בלעדיו היינו מתים".

בלי צחוק, החשיבות של הומור לבריאות היא דרמטית. "יש להומור השפעה על בריאות הנפש בכמה רמות. הומור יכול לתרום בהסחת הדעת. הוא מאפשר להתנתק מהמחשבות והרגשות הקשים והעצובים ולתת מנוחה והפוגה", מסביר ד"ר יניב ספינזי, פסיכיאטר ראשי במחוז שרון שומרון של כללית. "ההומור מאפשר גם הסתכלות מרוחקת יותר, ביקורתית, אינטגרטיבית על אירועים קשים וטראומטיים. הומור שחור לדוגמה, מאפשר גם להגיד אמירות על מחשבות או תחושות שעשויות להיתפס כ'לא מתאימות, ותחת הכותרת "הומור שחור" ישנה לגיטימציה להביע אותן".

.

אודיה קורן (צילום: כפיר בולוטין)
אודיה קורן. "צינור ההומור היה סתום" | צילום: כפיר בולוטין

"לא באתי לדפוק לכם הופעה אלא להיות אתכם"

גם אבי גרייניק, שחקן ומוסיקאי, מופיע בימים אלה בפני מפונים מהעוטף, בתי חולים וחיילים. "כולנו בפוסט-טראומה. אני מרגיש שלכל אחד מאתנו פלשו הביתה ופגעו בילדים שלו. אלה לא סתם מילים, אין איש אחד במדינה שהגדר הרגשית שלו לא נפרצה בברבריות. אני מאמין שהומור זה משהו שלא צריכים להרגיש כלפיו רגשות אשמה, אבל בימים כאלה זה בהחלט עניין של מינון. אני בעיקר מתמקד בקטע המוזיקלי בהופעות שאני עושה בימים אלה כי מוזיקה היא נחמה", הוא מתאר. ולמרות זאת, קשה לאנשים להפריד את אישיותו מהדמות הקומית שהוא מייצג. "אני מגשש את דרכי אליהם בעזרת הומור בעדינות רבה. אני משתדל להיות עצמי ולזרום עם התחושות, לראות מול מי אני עומד. אני מדבר איתם ומסתכל להם בעיניים, ומנסה להעביר את התחושה שלא באתי לדפוק לכם הופעה אלא להיות אתכם.

אבי גרייניק (צילום: יקיר שוקרון)
גרייניק. ניגש לעניין בעדינות | צילום: יקיר שוקרון


"
קרו פה זוועות ופתאום את באה להצחיק אנשים"

חגית גינזבורג, סטנדאפיסטית, מספרת כי אצלה הקושי מתבטא בדיסוננס הקיים בסיטואציה. "קרו פה זוועות ופתאום את באה להצחיק אנשים. אבל הם כל כך משוועים לזה. אני לא מספרת בדיחות, רק מדברת עם הקהל וצוחקת עליהם, זה הדבר הכי מתאים בעיניי לסיטואציה. אני חושבת שהומור זו התרפיה הכי טובה, זה הכלי היחיד להתמודדות ולעיכול המצב. גם אחרי אסון התאומים לקומיקאים היה תפקיד בריפוי. אני מרגישה שאנשים מאוד צריכים ורוצים את זה. אני סומכת על החושים שלי שאדע להתמודד עם סיטואציות מורכבות ולאפשר לקהל לחוות אסקפיזם".

"אנשים זקוקים להומור כדי להציל את עצמם"

יהלי חנדרוס דגמי שחקנית ומנחת סדנאות תיאטרון שהתפנתה מאזור הדרום יחד עם משפחתה, ממושב כוכב מיכאל, אומרת שהצחוק עבורה הוא חלק מקתרזיס. "אני מדברת עם חברים וחברות שלי שאיבדו את משפחתם והם אומרים שהם זקוקים לאנשים חיים סביבם. הם זקוקים גם להומור כדי להציל את עצמם. צחוק הוא חלק בלתי נפרד מהחיים – פעמים רבות מיד אחרי הצחוק אני פורצת בבכי, והפוך. הפסקתי לשפוט את עצמי על כך".