כשמישהו מביט בנו ממושכות או ממש בוהה בנו, רוב הסיכויים שנרגיש מאוד לא בנוח ונפנה את מבטנו מאותו אדם. התגובה הזו מעידה לכאורה שהאדם שמביט בנו נתפש בעינינו כדומיננטי, והיא מיוחסת לאופן שבו האבולוציה התנתה אותנו להגיב לאיומים: אם מישהו לוטש בנו מבט ממושך, ואנו מרגישים לא בנוח ומפנים את מבטנו, היכן אנו ממקמים את עצמנו בהיררכיה החברתית?
מחקר בבית הספר לפסיכולוגיה של קנט חקר אם תחושה של עוצמה משנה את תגובותיהם של אנשים למצבים שבהם מוצגת בפניהם דומיננטיות של האחר, כגון בהייה. במחקר הראשון שנערך, 80 אנשים (מתוכם 34 נשים ו-44 גברים) הוכנסו למעבדה וחולקו באופן אקראי לקבוצה "חלשה", "ניטרלית" ו"חזקה". המשתתפים בקבוצה החלשה הונחו לכתוב על אירוע עבר שגרם להם להרגיש חסרי יכולת או חסרי ביטחון, המשתתפים בקבוצה הניטרלית הונחו לכתוב על אירוע שלא השפיע באופן משמעותי על תחושת הכוח שלהם, והמשתתפים בקבוצה החזקה הונחו לכתוב על אירוע עבר שגרם להם להרגיש מלאי עוצמה.
כל המשתתפים הרכיבו משקפי מציאות מדומה והיה עליהם להסתובב בחדר גדול סביב יעד וירטואלי. המשתתפים ביצעו פעילות זו פעמיים. בניסוי אחד המטרה נראתה כמו רובוט, ובשנייה נראה היעד הווירטואלי כמו בן אדם. מהמחקר עלה כי המשתתפים שכתבו על ניסיון העבר שבו הם מרגישים בעלי עוצמה נטו יותר לפנות אל מטרות שהביטו בהם ישירות. זאת בניגוד למשתתפים שכתבו על חוויות העבר שהיו ניטרליות או כאלו שעוררו תחושה של חוסר כוח. ומעניין לציין שההבדלים האלה צצו רק כשהמטרה שהביטה לעבר המשתתפים נראתה אנושית.
האופן שבו אנחנו תופסים את עצמנו - כבעלי עוצמה או כחסרי ביטחון - קובע במידה רבה כיצד אנו מגיבים לאחרים. בשנת 2014, חוקרים מאוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו בחנו כיצד התפיסה העצמית של משתתפי המחקר כבעלי מעמד חברתי גבוה או נמוך השפיעה על מידת ההיענות שלהם לחיוכים של אחרים: הם מצאו כי אנשים שחשו בעמדה של כוח נטו יותר לחייך בחזרה לאנשים שתפשו אותם ככאלה. לעומתם, אנשים שהחשיבו את עצמם כמצויים בעמדה נמוכה נטו לחייך בחזרה לכל מי שחייך אליהם, ללא קשר למעמדם.
לא חוש שישי
אז מתברר שאנחנו מייחסים חשיבות רבה למבטים שננעצים בנו, אבל איך זה שאנחנו כל כך רגישים למבטים? בטח חוויתם את הסיטואציה הזו עשרות פעמים: אתם מרגישים שמישהו מסתכל עליכם, אפילו כשהוא נמצא מחוץ לתחום הראייה שלכם. מרגישה כמו חוש שישי? אז מצטערים לאכזב עם הסבר רציונלי, אבל הכל קשור למערכת מיוחדת במוח שתפקידה הוא בדיוק זה: לגלות לאן האדם האחר מסתכל. המערכת הזו רגישה במיוחד כשהמבט של האחר מופנה אליכם, או לדוגמה אל השעון שממוקם בדיוק מעל הכתף שלכם. מחקרים שתיעדו את הפעילות של תאי מוח בודדים גילו שתאים מסוימים פעילים כשמישהו נועץ בך מבט, אבל הם אינם פעילים כשמבטו של הצופה מופנה רק כמה מעלות שמאלה או ימינה ממך.
הדברים הראשונים שאנו מבחינים בהם בדרך כלל הם מנח הראש והגוף של האדם האחר, במיוחד כשאדם פונה לכיוון שלנו באופן לא טבעי. המקרה הקלאסי שיגרום לכם להבחין במישהו הוא כשהגוף שלו פונה לכיוון אחר, אבל ראשו מופנה אליכם. המצב הזה מתריע - שימו לב למבט בעיניים. אבל גם כשתנוחות הראש והגוף אינן מעניקות לנו מידע רב, מחקרים מראים שהראייה ההיקפית שלנו עדיין יכולה להבחין במבטים של אחרים בצורה יוצאת דופן.
מעבר למערכת המיוחדת שיש לנו במוח, הגורם השני ליכולת שלנו לקלוט מבטים הוא האנטומיה של העיניים האנושיות. בניגוד לבעלי חיים ובמיוחד הטורפים, אצל בני האדם קל להבחין בין האישון והאיריס לשאר גלגל העין (החלק הלבן) ולכן קל לעקוב אחר מבטם. ההישרדות האנושית נסמכת על שיתוף פעולה ומיומנויות תקשורת; ביולוגים טוענים שהסקלרה (לובן העין) של בני האדם התפתחה כגדולה ולבנה יותר, משום שבכך משתפרת במידה ניכרת יכולתנו לתקשר עם אחרים, בדיוק מאותה סיבה שבה התפתחה היכולת השפתית שלנו. עם זאת, המבט יכול לבטא הרבה דברים שלא ניתן להעביר מילולית, והיכולת שלנו להבחין במישהו שמביט בנו מבשרת לנו שמשהו משמעותי קורה.
נמוכים פחות מאיימים?
האם יש קשר בין גובהו של האדם שמביט בך והפרשנות שלך לכוונות שלו? במחקר שני שנעשה בקנט, הרובוטים והמטרות האנושיות כבר לא הביטו בנסיינים אלה הסבו את מבטם. המטרות האנושיות היו בניסויים השונים גם זכר וגם נקבה וגם בעלי גבהים משתנים, כך שהמשתתפים היו לעיתים גבוהים או נמוכים מהם. הפעם השתתפו במחקר 103 סטודנטים (מתוכם 76 נשים ו-24 גברים). מבין המשתתפים, אלו שראו את המטרות האנושיות כנמוכות יותר מהם נטו יותר להתקרב אליהן – במיוחד אם המטרה האנושית שמרה על קשר עין רציף. באופן מפתיע, למגדר המטרה (כמו גם למין המשתתפים) לא הייתה השפעה כלשהי על השאלה אם המשתתפים התקרבו או נמנעו מלהתקרב למטרה בעת שחגו סביבם.
עורכי המחקר נימקו את תוצאות המחקר בכך שגובה מהווה סמן למעמד חברתי. אנשים נמוכים נתפשים כפחות מאיימים ואף יותר מזמינים בעת יצירת קשר עין. זו לא הפעם הראשונה שגובהו של אדם מוכח כמשפיע על תגובתם של אנשים ואם הם ניגשים או מתעלמים ממנו: מחקר קלאסי שנערך בתחילת שנות ה-80 מיקם שני אנשים בקצוות השונים של רכבת נוסעים. אחד מהם היה נמוך והשני גבוה. החוקרים שערכו את המחקר גילו כי העוברים ושבים נטו יותר להתקרב אל האדם הנמוך מאשר אל האדם הגבוה.