יום שבת, 7 באוקטובר. התעוררתי למשמרת בוקר רגילה. האזעקות הפתיעו אותי לחלוטין, יצאתי לעבודה כדי להבין מה קורה. כשהגעתי למשמרת בוקר כבר התחילו להגיע פצועים שנפגעו מנפילות טילים, וניסינו לפנות את המיון ממטופלים כהכנה לקבלתם. אף אחד לא האמין שממש בעוד רגע ניכנס לאירוע רב-נפגעים שידרוש טיפול בפצועים רבים כך כך.
כשנכנסתי לחדר הטראומה, האזור היה נראה כמו סצנה מסרט: אנשים רצים לכל כיוון, הפצועים זרמו כמו מים, דם, צעקות. התחלנו טיפול מסיבי בפצועים שכללו: אזרחים, חיילים, שוטרים, מבוגרים, צעירים, ילדים ועובדים זרים. כל המטופלים שבהם טיפלנו בחדר הטראומה היו במצב קשה, ונלחמנו כדי לייצב אותם ולהעבירם לבתי חולים אחרים.
הצוות הרפואי עבד בשיתוף פעולה, תוך הבנה ותמיכה הדדית. עשינו את המוטל עלינו כשדמעות בצבצו בעינינו בכל רגע נתון, בזמן שהלב שלנו שבוי בתוך רגשות של חשש ודאגה למשפחות בבית ולקולגות שגרות בעוטף.
במהלך הפעילות במיון, שמענו דיווחים מהשטח. כתצפיתנית ששרתה בעבר בכיסופים, ליבי יצא אל הבנות שעברו את הזוועות ב-7 באוקטובר. לכן, כשביקשו שאגיע למילואים בחזרה לכיסופים לא חשבתי פעמיים.
כך, מצאתי את עצמי שבוע אחד מתפקדת כאחות במיון שמטפלת בפצועים שמגיעים מהשטח, ושבוע לאחר מכן - מתצפתת בעוטף עבור הלוחמים האמיצים האלה. מובן שיש חשש לחזור לגזרה אחרי אירועים כאלה נוראיים, ואין יותר קשה מאשר לשמוע מהבנות פה מה הן עברו וחוו, אבל בעבר כבר שירתי בכיסופים בצוק איתן, ואני כבר מכירה את החשש והפחד שנובעים מחדירה לישראל. אבל הרצון להיות פה עבור התושבים והחיילים גובר על החשש.
לבי עם משפחות הנרצחים, משפחות החטופים, תושבי העוטף שפונו ועם כל עם ישראל. בתקווה וציפייה לימים טובים יותר.
הכותבת היא ולריה בובנוב, אחות במחלקה לרפואה דחופה, מרכז רפואי ברזילי