"יש דיווח על פיגוע ירי, אנחנו צריכים כירורג ילדים, באוטו הייתה גם תינוקת בת חמישה חודשים״. זה אמצע הלילה ואני תורנית. בדרך לחדר הלם אני שומעת דיווח שהתינוקת בסדר, אבל בכל זאת מבקשים שאבוא ואראה שהכל תקין. אני פוגשת את האחות הכללית באמצע האפילה הזאת, היא בדיוק מתעדכנת על פצועים אחרים. ״אני רוצה להתעורר כבר מהסיוט הזה,״ היא אומרת לי.
התינוקת מגיעה, בוכה באי-שקט, כזה שניתן להסבר רק כשאת נקרעת מהעולם הבטוח שלך עם אמא ואבא שלך, כשקולות של משטרה וצוותי הצלה ברקע, כשהיית צריכה מזמן להיות מחובקת בזרועות אמא וללכת לישון. אני לוקחת את התינוקת הקטנה בזרועותיי ומחבקת אותה חזק-חזק ומלטפת את הפלומה העדינה שעל ראשה. היא נרגעת לשתי שניות אבל אני והאחות יודעות שצריך להשלים בדיקה גופנית מלאה, לראות שאין שום בעיה. פגיעות ירי ורסיסים הן כל כך מתעתעות.
אחרי שאני מלטפת את הראש, הבטן והגפיים הקטנות ובודקת שאין שום שריטה אני מעבירה אותה החזרה לבני המשפחה שלה, וחוזרת לחושך של התורנות ולחושך שבלב שלי, בלב של כולנו. כי כשאני חושבת על התינוקת הזו, שיצאה בנס מפיגוע שהיה יכול להיגרם אחרת לגמרי ושהיא חזרה לזרועות המשפחה שלה, אני חושבת על כל הילדים שנמצאים בחושך ובאימה כבר חודש שלם - על שני הקטנים הג׳ינג׳ים שאמא שלהם עטפה אותם בזרועותיה, אחוזת אימה; על הקטנטונת בת השלוש שנמצאת שם לבד, בלי אמא ואבא; על ילדים שהיו עדים לזוועות ואין מי שיכול לחבק אותם כרגע. ואני חושבת על כך שמאז אותו יום אני לא מצליחה לנשום עמוק, כי משהו שם חונק אותי כל הזמן.
הערב צפויה הפגנת ענק של צוותי הרפואה והמקצועות הפרא-רפואיים מול משרדי הצלב האדום. כל החברים והחברות שלי יהיו שם. לכולנו יש את אותה תפילה בלב, את אותו גיליון שחרור של כל החטופים שלנו. ואנחנו כל כך רוצים כבר לכתוב שם משהו שמתחיל כמו ״בת שלוש, במצב כללי טוב, ערנית ונינוחה, משוחררת לבית שלה״. אמן
הכותבת היא ד"ר יעל דרזניק, מומחית בכירורגית ילדים במרכז שניידר לרפואת ילדים, מחברת הספר "עשרים ושש"