"רק עתה חדרו להכרתי האימה והסכנה שבהן התנסתה אמי ברכישת מזון ונשיאתו במשך כל החודשים שחלפו. באמצעות הפועלים הפולנים בבית החרושת הצליחה פה ושם להשיג מעט מזון שרכשה בסחר חליפין, בדרך כלל כוס או שתיים של קמח או גריסים שהסתירה בכנף מעילה. לכבוד האירוע המיוחד התכנסנו כולנו במטבח כדי להשתתף בתהליך הבישול. שאריות העצים לבערה נשמרו לבישול בלבד, והפיצו חום נעים ונדיר במטבח. אחר כך נהנינו מריחות הבישול שהיו חלק חשוב מה'סעודה'" – כך כותבת לילי טהאו חוביס בספרה "בשביל החיים", זיכרונותיה של ניצולה מלבוב (סטימצקי – הוצאה לאור). "אנשים איבדו ממשקלם והגיעו למצבי רזון קיצוניים, ובגדיהם היו תלויים על גופם ברפיון, כמו על דחלילים. אחר כך בא שלב ההתנפחות. ביום אחד ניתן היה לראות אנשים שהיו עור ועצמות, ולמחרת הם התנפחו, נפלו ואיבדו את הכרתם. הוציאו אותם בעגלה. לכאורה לבית חולים, ובפועל 'גאלו אותם מסבלם'. מכאובי הרעב שלי היו נוראיים. חשתי כאילו חיית טרף קורעת לי את הקרביים וכאב פיזי זה הפך לבחילה. מחזות של מאכלים עשירים הופיעו בדמיוני: צלחות גדושות במאכלים טעימים, תבשילים. חוויתי זאת אף שהוריי ניסו לתת לי את המזון הטוב ביותר ואת המנות הגדולות ביותר שיכלו להשיג".
לא בכדי בקרן לרווחת נפגעי השואה דואגים כל כך לחבילות מזון לאלה שידם אינה משגת. כי זיכרון הרעב, כמו שהעיד אחד הניצולים, הוא הקשה מכולם. יותר מהקור. שמואל פריד (86), שהיה בגטו בהונגריה, זוכר היטב את חרפת הרעב. "יום יום היינו אוכלים פרוסת לחם דקה של חמישה גרם. זה הכול", הוא מספר, "כשהייתי מוצא תפוח איפשהו הייתי אוכל אותו מיד ברגע מרוב הרעב. כשהייתי בן 8 לקחו את אבא שלי לעבודות פרך והאוכל כבר לא הגיע הביתה. האח שלי התינוק חלה ומת כי אמא לא הצליחה להניק אותו. אני זוכר את עצמי בוכה כל הזמן מרעב". מרים ביגונובה (95), שהייתה בגטו ויניצה שבאוקראינה ובמחנות עבודה, הייתה בת 14 כשלקחו אותה ואת משפחתה במשאית. "אמרו לנו לקחת אוכל לשלושה ימים ובעצם לקחו אותנו לתקופה הרבה יותר ארוכה", היא מספרת, "האוכל כמובן לא הספיק לנו להרבה זמן ונאלצנו להתחנן לאוכל מסביב במקומות שעברנו בהם, חיפשנו איפה שיכולנו למצוא. כשהגענו למקום מסוים קיבלנו קצבת מזון קבועה של חתיכת לחם שהיינו צריכים לאכול בזהירות שתספיק לאורך השבוע. האוכל העיקרי היה פרוסות לחם קשות. אמא שלי הייתה לועסת בשבילי את הלחם כי הוא היה קשה מאוד ללעיסה. הייתי רזה מאוד מאוד, לא יכולנו לחשוב על זה יותר מדי, זה לא מצב שאתה מרגיש יותר מדי או חושב יותר מדי על מצבך, פשוט מנסים לשרוד".
כשהרעב הופך למרכז הקיום
20 אחוז מהיהודים בגטאות מתו מרעב, ותחושת הרעב הנוראה בתופת רודפת את רובם עד היום. אסתי בך, עובדת סוציאלית במחלקת בריאות הנפש בקרן לרווחת נפגעי השואה, ודפנה מיטרני-דגן, פסיכולוגית קלינית ומנהלת סניף "עמך" רחובות והשפלה, שומעות מדי יום את הסיפורים המטלטלים. "הרעב היה קשה, מתמשך ולא הרפה לרגע. הוא היה מרכז הקיום, בן לוויה של מחלות שהביאו למוות המוני מהיר", אומרת בך, "אנחנו יודעים ממחקרים שלרעב ממושך יש השפעות מיידיות ויש השפעות ארוכות טווח על הבריאות הגופנית והנפשית. בתקופת השואה, הקורבנות היו עסוקים בהישרדות, במציאת פת לחם, ולא יכלו באותו זמן לגעת ברגש. הם הדחיקו רגשות כמו השפלה, בושה, דיכאון, אובדן תקווה. רק שנים מאוחר יותר, אחרי שעלו לארץ, החלו לעבוד והקימו משפחות, נתנו לרגשות להציף אותם, והטראומות האיומות החלו לעלות. במובן מסוים, אז הם התפרקו. ניצול שבטיפולי סיפר לי שכשהוא, אחותו והוריו נלקחו לגטו לודג', הרעב הלך והחמיר, וההורים לא פעם ויתרו על אוכל דל בשביל שלילדים יהיה מה לאכול – אבא אמר שהוא לא רעב, אמא אמרה שכואבת לה הבטן, והם העבירו את האוכל לילדים. הוא ראה איך ההורים שלו הולכים ונחלשים, בגדיהם נפלו מהם מרוב רזון, והיה לו דחף בלתי נשלט להציל אותם. הוא גנב אוכל מיהודים אחרים. איש לא שאל אותו מהיכן האוכל, כולם הבינו אבל לא אמרו דבר. שנים רבות הוא לא שיתף איש במעשים הללו, אבל לקראת זקנתו סיפר שאין יום ואין לילה שהוא לא מתבייש במעשיו ומרגיש אשמה שאולי בגללו מתו אחרים מרעב. ניצולה אחרת סיפרה לי שהיא ילדה בגטו את בתה, היא הייתה חלשה וכחושה ובקושי שרדה את הלידה. בגלל המצב הגופני והטראומטי לא היה לה חלב להניק את התינוקת, ולאחר יומיים היא מתה בזרועותיה. עד היום נשמתה של הניצולה חצויה. מצד אחד היא לא סולחת לעצמה שלא הצליחה להאכיל את התינוקת שלה ומצד שני מברכת על כך שהתינוקת נפטרה ונמנע ממנה הגיהינום שהיא עצמה עברה. גם על רגשות אלה היא מרגישה אשמה, שלא הייתה אמא טובה מספיק. את הסיפור הזה הצליחה לספר רק אחרי שבתה ילדה, אבל נפשה לא עמדה בזה, ואחרי שהסיפור יצא היא התמוטטה ואושפזה בבית חולים פסיכיאטרי לכמה חודשים. יש ניצול שאושפז והאחיות מצאו מתחת למזרן שלו פרוסות לחם יבש".
מיטרני-דגן טוענת כי הרעב ובכלל העיסוק באוכל תפסו מקום נכבד בחדר הטיפולים לאורך שנותיה כפסיכולוגית קלינית המטפלת בניצולי שואה בעמותת "עמך". "מרבית המטופלים היו ילדים או פעוטות בזמן המלחמה", היא אומרת, "זיכרון ילדות של אוכל הוא זיכרון כואב כי הוא גם זיכרון של הבית שחרב. הרעב היה קשה, לא מרפה ברמה הפיזית, אך גם ברמה הנפשית. אחד הסיפורים שמלווה אותי כבר שנים לא מעטות הוא סיפורה של ניצולה שהייתה ילדה צעירה בזמן המלחמה. בכל פעם ששוחחנו היא חזרה לנקודה אחת בזמן, הימים שלאחר רצח אביה. אמה נרצחה קודם לכן, ואז ברגע אחד, הן נשארו ילדות קטנות לבדן בעולם. אין אף מבוגר שידאג להן והן רעבות, מאוד רעבות. היא יושבת עם אחיותיה וביחד הן מתחילות לפנטז על שולחן השבת, על ריחות התבשילים השונים, על הריח של הבית. דרך הסיפור ניתן לחוש את כוחה של הרוח, כיצד ניתן היה להתגבר על ייסורי הגוף והנפש ולהרגיש שובע ולו לרגעים בודדים באמצעות הפנטזיה המנחמת והתרפקות על שולחן השבת המזין. היה מי שהיה מוכן לגנוב בשביל פת לחם, יש מי שחיפש אוכל מתחת למזרן של מישהו שנפטר, יש מי שהתחפש ועבר דרך תעלות הביוב כדי להגיע למקומות שבהם אולי ניתן יהיה למצוא אוכל. כשניצולים מספרים את מה שעבר עליהם באותה תקופה, רבים מהם כלל לא מאמינים שהיו מסוגלים לעשות דברים שעשו".
השפעת הרעב על הגוף והנפש עצומה, ואת העובדה הזאת הבינו כבר אז הרופאים. ב-1942 נערך בבית החולים בגטו ורשה מחקר בהשתתפות קבוצת רופאים בראשותו של ד"ר ישראל מילייקובסקי על הפתולוגיה של הרעב. המחקר החל בפברואר 1942 ונמשך כחמישה חודשים. זה המחקר המקיף ביותר שהתבצע על הרעב האנושי. לימור בן חיים, דיאטנית במרכז הרפואי תל אביב איכילוב, חברה בעמותת הדיאטנים בישראל "עתיד", גילתה על המחקר ממש במקרה, כשב-2017 התחילו באיכילוב לשלוח אנשי רפואה לפולין והיא הצטרפה. "מכיוון שאנחנו אנשי רפואה, חלק גדול מהמסע שם דגש על רפואה ורופאים", היא מספרת, "הגענו לגטו ורשה ועמדנו מול בית החולים לילדים. המדריך סיפר על הרעב הנוראי, שזאת כמובן עובדה ידועה, ואז סיפר שני דברים שהיו פחות ידועים. האחד, שהגרמנים הקצו קצבת מזון תלוית גזע, כל גזע צריך כמובן את אותה קצבת מזון כדי לחיות. הם קצבו שהגרמנים צריכים 2,300 קלוריות, שזה מה שכל אדם צריך, אחרי זה הפולנים, וליהודים הקצו 180 קלוריות, שזה בערך החטיף שאני אוכלת בין ארוחות. מספר מחריד. אני אפילו לא יכולה לתאר את הזוועה. גם את הקלוריות האלה הם היו צריכים לרכוש. כדי לשרוד, היו הברחות, ילדים בני תשע פרנסו את המשפחה, וכמובן היה את השוק השחור. האוכלוסייה שהיתה במצב סוציואקונומי יותר טוב אכלה 700 או 800 קלוריות. הדבר השני שהתגלה לי היה שבמהלך התקופה הזאת הרופאים בגטו ניהלו מחקר על הרעב. הייתי בהלם מהגילוי וכשחזרנו לארץ התחלנו לחפש את המסמכים שפורסמו כספר בשם "מחלת הרעב" שיצא בתרגום לאנגלית ב-1979. בארץ היו שלושה עותקים, שניים בספרייה הלאומית ואחד ביד ושם. כשהתחיל הרעב, ד"ר ישראל מילייקובסקי רופא עור מפורסם באותה תקופה וסוג של שר הבריאות בגטו ורשה, היה נחוש בדעתו לתעד את הדבר המחריד שקורה, ויחד עם עוד כ-30 רופאים החלו לערוך את המחקר על ילדים ומבוגרים. אוכלוסיית המחקר כללה אנשים שהגיעו להתאשפז באחד מבתי החולים, עם אבחנה של מחלת רעב שהוגדרה כצריכה של מתחת ל-800 קלוריות ביום, ורובם צרכו הרבה הרבה פחות".
היה מותר לעשות את המחקר הזה?
"לא. וגם הרופאים בעצמם היו רעבים, וטיפלו בכל היהודים החולים בגטו. בית החולים של הילדים היה בתוך הגטו, ובית החולים למבוגרים היה מחוץ לגטו ופוזר ב-17 בניינים. הם עשו את המחקר בסתר, ואת החיזוק קיבלו מהיודנראט שנתן כסף כדי להבריח חומרים ומכשירים כי הבינו את החשיבות המדעית ההיסטורית. המחקר נמשך חצי שנה ואז החלו האקציות וזה הסתיים. היו 12 תחומי מחקר, ביניהם: ביטוי קליני של הרעב, השפעות הרעב על התפתחות ילדים, על מחזור הדם, הפרעות ראייה, מוח עצם והורמונים. לכל מחלקה היה חוקר ראשי וחוקרי משנה. ערב ערב הם ישבו בבית הטהרה, בבית הקברות, וכתבו את הממצאים. עותק אחד החביאו בגטו ועותק אחד הבריחו אל הצד הפולני. רק חמישה אנשים ידעו לאן עברו המסמכים. בסוף המלחמה נותר אדם אחד מראשי המחקר, ד"ר אמיל אפלבאום, שהיה קרדיולוג, והוא שפרסם את המחקר לאחר סיום מלחמת העולם השנייה".
ב-1946 הספר התפרסם בצרפתית ובפולנית. כמה שנים לפני שתורגם לאנגלית, פרופ' מריון ויניק, מומחה בתזונה, ישב עם קבוצת רופאים מקולומביה. הוא קיבל לידיו את החומר והיה בהלם. הוא ביקש שיתרגמו את הספר מהפולנית הארכאית שבה נכתב, ובסוף כל פרק נתן למומחה בתחום להוסיף הערות עדכניות. "זה לא ספר מרגש מלבד הפתיח של מיילקובסקי", אומרת בן חיים, "יש בו נוסחאות, סכומים, טבלאות, אבל ההתרגשות היא שאתה יודע את הסיפור, שמאחורי כל מספר עומד רעב נוראי של בן אדם. הדילמות שם אינסופיות. למשל, רצו עבור מחקר סוכרת לתת העמסת סוכר, שזה 50 גרם סוכר – 200 קלוריות. הדילמה אם לתת כפית סוכר ל-20 ילדים רעבים או לעשות העמסת סוכר כדי לדעת מה יקרה לבן אדם רעב שנותנים לו אוכל. רכשנו 15 עותקים באמזון כדי שיהיו נוכחים ולא ילכו לאיבוד זה לא ספר שיש לו גרסה דיגיטלית. רכשנו בכמה דולרים והיום הוא עולה 4,000 דולר. הספרים שרכשנו נמצאים במחלקות תזונה בבית חולים. כל מחלקה שקיבלה את הספר יש לה חובה לספר את הסיפור".
מה היו ממצאי המחקר?
"הם תיארו את שלושת שלבי הרעב שלא תוארו מעולם. בשלב הראשון יש ירידה במשקל וירידה בשומן, אחר כך הזדקנות וקמילה של המטופל, והשלב השלישי זה מוות. יש בצקות, נפחת בריאות, אנמיה קשה, צבע העיניים משתנה, ירידה בתפקוד כל הבלוטות האנדוקריניות. ב-2017 יצא פעם ראשונה מטעם ארגון להזנה קלינית תיאור השלבים של תת תזונה בקרב אנשים עם סרטן. זה תואר באותו אופן בדיוק כמו התיאור מ-1942. במחקר הרעב תיארו גם את תסמונת הזנה מחדש. כשהאמריקאים שחררו את הגטאות הם הביאו המון אוכל שמן, ומי שאכל, נפטר למחרת היום. זה לא קרה בשחרור הרוסי כי הם לא נתנו להם אוכל ולמעשה מבלי משים הצילו אותם. אסור לתת לאדם גווע ברעב אוכל אלא בפרוטוקול מאוד מאוד איטי. הם הבינו כבר אז שיש מחלות שנרפאות לגמרי בזמן רעב. חולים סוכרתיים למשל. היום יש ניתוחים בריאטריים שנעשים כדי לרפא סוכרת. הם תיעדו מחלות עיניים ותיארו מה קורה לרקמות ולמערכת העיכול כשאדם לא אוכל. למה אנשים משלשלים למרות שהם לא אוכלים. כי הגוף לא מצליח לספוג שום דבר".
ד"ר מילייקובסקי לא שרד לראות את ההשפעה הענקית של מחקרו. הוא נפטר ב-18.1.43 לא ברור אם נספה בגטו או שבחר, כמו חלק מהרופאים האחרים, להתאבד בדרך למחנה ההשמדה טרבלינקה. וכך כתב בפתיח למחקר: "העבודה הזאת לא הסתיימה. היא הופסקה פתאום ב-22 ביולי 1942. יום מכריע בהיסטוריה של גטו ורשה. היום שבו התחיל רצח המוני וגירוש כן גירוש ורצח המוני המפלצתיות של זה תובן במלואה רק בעתיד. בואו נהיה שקטים כמו השקט הצועק מתוך הבתים הריקים בגטו שלנו. בשקט הזה נמצא הכוח והעומק של הכאב שלנו והגניחות שיום אחד ירעידו את המצפון של העולם".
זיכרון הרעב הלא אנושי הזה רודף את הניצולים עד היום ומשפיע על יחסם למזון. "אין דבר כזה היום לא לסיים את הצלחת, אין אצלי בבית זריקת אוכל", אומר שמואל פריד, "אני קונה פחות אוכל אפילו כדי לא להגיע מצב שזורקים אוכל שמתקלקל. לא היינו הולכים למסעדות ודברים כאלה".
"נכון, אין דבר כזה לזרוק אוכל", מוסיפה ביגונובה, "אבל ברמה הנפשית אני באמת מודה לאל שהצלחתי לשמור על השפיות, הצלחתי לשמור על צלם אנוש ועל הנראות שלי, אנשים לא יכלו לזהות שהייתי בשואה. הייתי אחרי השואה אחות בבית חולים והצלחתי להמשיך בחיים, ולשמחתי לא פיתחתי הפרעות שונות, גם לא בהקשר של אוכל כמו רבים אחרים".
"טראומת הרעב רודפת אחרי חלק מהניצולים עד יום מותם", מסכמת אסתי בך, "יש שאוגרים כמויות מזון בלתי נתפסות, לא זורקים אוכל גם אם הוא מקולקל. ההתעסקות האובססיבית מופנית כלפי עצמם וכלפי ילדיהם. בת של ניצולה מגטו לבוב שנולדה בארץ סיפרה שאמא שלה כפתה עליה לאכול כמויות. אנחנו מכירים את השיר של יהודה פוליקר 'ילד טוב משאיר צלחת ריקה'. הבת שידעה על הרעב שאמה חוותה לא הייתה מסוגלת להגיד לא. היא לא יכלה לפגוע באמה, היא רצתה לרצות אותה כי ידעה שאוכל עבורה זה סמל החיים. הבת, שהיא בת 67 היום, סובלת מהפרעות אכילה. אנחנו שלא סבלנו רעב צריכים להכיל את ההתנהגויות הכאילו מוזרות של ניצולי השואה. לא לשפוט אותם על כך, ולהבין שמי שחווה רעב מתמשך לא יכול להתנתק מהטראומה הזאת לעולם. שהחוויות האלה רודפות אותו יום יום ולילה לילה".