"מוכן לשחק בג'ונגל?" הוא אומר. "אין לך פחד גבהים, נכון?"

"אני לא משתגע על גובה".
"זה מפני שאף פעם לא למדת איך לטפס. בוא נתחיל." הוא שב ונעלם דרך החלון, שממוקם למעשה במרחק של מטר מדלת לא נעולה ומתפקדת להפליא. יחסית לגבר כבן ארבעים, המרץ והגמישות שלו יוצאים מהכלל; עדיין לא שש בבוקר, ואֶרוואן לֶה קוֹר כבר מוכן לפעולה. שם המשפחה שלו נשמע כמו התרגום הצרפתי למילה "הגוף" — le corps — ומראו החיצוני בהחלט הולם את השם: ארוואן הוא גבר גבוה, שזוף, שרירי כמו פומה, בדרך כלל יחף, ולרוב לובש רק מכנסי גלישה.

גיבורים מלידה עטיפה קדמית (צילום: באדיבות הוצאת "אחוזת בית".)
צילום: באדיבות הוצאת "אחוזת בית".

יום קודם לכן הגעתי למקום מושבו של ארוואן באיטָקָארֶה, כפר קטנטן בברזיל ששוכן בין יערות הגשם לאוקיינוס האטלנטי. איטקארה הוא בדרך כלל יישוב מנומנם של דייגים וגולשים משוטטים, אבל בזמן האחרון הוא הפך למחנה אימונים גדול ופתוח שמושך אליו אוסף מוזר של הרפתקנים המנסים להחיות מחדש את השיטה הטבעית, לאחר שנקטעה בימי מלחמת העולם הראשונה. ארוואן נראה טיפוס פרוע, אבל הוא רציני בדבר אחד: הוא משוכנע שתעשיית מכוני הכושר בעולם, שמגלגלת מיליארדי דולרים בשנה, מבוססת על שקר. ולפי נתונים מספריים ועובדות שנאספו, הוא כנראה צודק: מכוני כושר הם העסק היחיד שהצלחתו תלויה בכך שהלקוחות לא יבואו. זה סיפור הצלחה פיננסי מדהים, במיוחד מפני שמדובר במוצר פגום כל כך. מכוני כושר, על פי הערכות שלהם עצמם, פשוט לא עובדים: ככל שאנו מצטרפים ליותר מכוני כושר, כך אנחנו משמינים יותר ויותר. למעשה, מגמת העלייה בהשמנת יתר תואמת את העלייה בהכנסות של מכוני כושר, ושתיהן עולות בהתמדה בכשני אחוזים לשנה.

"בעבור רוב האנשים, מכון הכושר לא עובד," טוען ראג' קאפּוּר, יזם היי-טק ידוע שהיה ממקימי אתר "סנאפּ-פיש" וצוטט בריאיון שעסק בתחום העניין החדש שלו — בריאות באמריקה. "בכל העולם זה עסק בשווי 75 מיליארד דולר, ויותר מ-60 אחוז מהמנויים לא עושים בו שימוש, למרות שהם משלמים". וככה זה עובד: בכל ינואר, ההרשמה למכוני הכושר מרקיעה שחקים. רשת המכונים "גולד'ז ג'ים" לרוב מכפילה בינואר את מספר מנוייה, ואילו מכוני כושר אחרים מדווחים על גידול של כ-300 אחוז. בשיעור המרבי, פירושו של דבר שמספר האנשים שנדחסים לאותו חלל גדל פי ארבעה. שום מכון לא יכול להתמודד עם התנפלות כזאת בלי שהקירות יתנפחו. כשהדלתות לשיעורים נפתחות, "זה כמו אודישן פתוח לקהל," התלונן מתאמן קבוע באוזני כתב ה"וול סטריט ג'ורנל". אבל אל דאגה: בעלי מכונים יודעים שהם יכולים לשלשל את הרווח לכיסם בלי לטרוח להתרחב, מפני שלאחר כמה שבועות מתחילה תקופה אחרת: עד בוא האביב, כחצי מחברי המכון כבר לא יגיעו. לרוב, זהו גזר דין מוות לעסק שהכנסותיו תלויות בלקוחות חוזרים. אבל רגשות אשם ואמונה בנסים הן כלי שיווק רבי-עוצמה: בינואר הבא, רוב הנושרים — בערך 60 אחוז — ירגישו אשמים ושוב יחליטו לפתוח את הארנק ולהיכנס לכושר. לא פלא שמטחנת הכושר הזאת ממשיכה לפעול במרץ, בעוד עסקים אחרים נסגרים: בימי המיתון האפלים ביותר, עלה מספר המנויים במכוני הכושר בעשרה אחוזים.

אז מה השתבש? איך זה שמכון הבריאות המודרני — על כל מכונותיו המשוכללות והטכנולוגיה הדיגיטלית שלו לשרפת קלוריות — נמצא כל כך לא יעיל בשיפור הבריאות? עם הכנסות של יותר מחמישים מיליארד דולר לשנה, אפשר היה לצפות לפחות להשפעה ברורה על הבריאות הכללית של הציבור. ההשקעה בגישה כושלת כזאת היא אפוא לא פחות ממדהימה, ולא מפני שאנשים אינם משקיעים מאמץ. אנחנו הולכים למכוני כושר — ופשוט לא נשארים שם. אפשר להאשים את הציבור בכך שהוא לא מכריח את עצמו להתאמן, אבל זה דומה למסעדה שתאשים את הלקוחות שלה בכך שהם לא אוהבים את האוכל; בסופו של דבר, אתה האחראי למה שנמצא בתפריט.

ב-1980 עבר "תפריט" מכון הכושר שיפוץ יסודי. עד אז הותאמו מכוני הכושר באמריקה לסטנדרטים של הספורטאים הטובים ביותר במדינה: מתאגרפים. לחימה היא אמנות של תנועה מתמדת — "לזוז או למות", כפי שאוהבים לומר בתחום אמנויות הלחימה המשולבות — ולכן מאמנים מהדור הישן דאגו לכך שתהיו כל הזמן בתנועה. אם הייתם הולכים, נניח, למכון "ווד'ז" שברחוב עשרים ושמונה מזרח במנהטן, כפי שעשה טדי רוזוולט הצעיר, הייתם מקבלים שם אימון ממתאגרפים. כשטדי נכנס לראשונה לווד'ז, הוא היה נער קצר רואי עם נשימה מצפצפת, שסבל בקביעות ממכות שהרביצו לו ילדים אחרים. אביו הושיב אותו והסביר לו שבלי אַרֶטה אין פדֵיאה. "תיאודור, יש לך את הראש אבל לא את הגוף," אמר אביו. "ובלי עזרת הגוף, הראש לא יכול להרחיק לכת. אתה חייב לבנות את גופך". אז טדי ניגש לעבודה. "פרופסור" ג'ון ווד לא הושיב אותו על מושב מרופד ואמר לו לדחוק משקולת הלוך ושוב חמש-עשרה פעמים, ולא ביקש ממנו לעלות על אופניים נייחים כדי לדווש. ווד ציוות את טדי למתאגרף המקצועי ג'ון לונג, ויחד הם ביצעו את "התרגילים המשולבים היפים והיעילים" של ווד: קפיצה בחבל, היתלות על מקבילים מדורגים, קפיצה מעל "חמורים", ריצה הלוך ושוב עם כדור כוח, הכאת שק אִגרוף והנפת אַלות אימון הודיות. אחד מתחומי ההתמחות של ווד היה אימון בטבעות כוח: שני שותפים מחזיקים ביניהם שתי טבעות מתכת, כשכל אחד מהם אוחז בהן מצדן האחד, וכך הם מתחילים למשוך זה כנגד זה. כל שותף מנסה לאלץ את חברו לאבד את האחיזה באחת הטבעות או לערער את יציבותו על הקרקע. טבעות כוח היו אמנות לחימה לא פחות מורכבת מסיוף. ג'ון ווד יכול היה להדגים לפחות שלושים ושמונה קומבינציות של תנועות שכללו זינוקים, דחיפוֹת וסיבובי גוף. "אין ספק שֶאֵלה כמה מהתנועות השימושיות ביותר", אמר אחד מתלמידיו של ווד. "הן מַפעילות כל מִפרק וכל שריר בגוף, ומאפשרות אימון אינטנסיבי בזמן קצר". מיומנות וכוח — פדֵיאה ואַרֶטה. אבל בסוף שנות השבעים נסתם הגולל על עידן אימוני הלחימה. בדרך כלל קשה לאתר את החולה הראשון שמתחיל במגפה, אבל במקרה זה — הוא תועד במצלמה. ב-1977 הפך צעיר רודף נשים שעישן מריחואנה וסיגרים, הזריק סטרואידים וכיכב בירחוני גייז, לנער הזהב של עולם הכושר האמריקאי. כשהסרט התיעודי "Pumping Iron" יצא למסכי הקולנוע, הפך תחום פיתוח הגוף מבידור מחתרתי לתופעה כלל-עולמית, לא מעט הודות לכריזמה, לרברבנות ולמבנה גופו המתוחזק בכימיקלים של אחד מגיבורי הסרט — ארנולד שוורצנגר. במרוצת השנים היה ארנולד לכוכב ההוליוודי הרווחי ביותר; ופיתוח הגוף — מעין דוגמנות גברית שלא קשורה כלל לקלות תנועה, סבולת, טווח תנועה או מיומנות שימושית — הפך לסטנדרט החדש באימוני הכושר. כך, ברגע אחד, הוחלפו הספורטאים הטובים ביותר בעולם בכמה מהספורטאים הגרועים ביותר בעולם.

מבחינת התפתחות תחום הכושר, זאת היתה נסיגה. אבל מבחינה כלכלית, זה היה גאוני. אימונים המבוססים על לחימה תופסים הרבה מקום, אבל בפיתוח גוף הם מבוצעים במקום אחד. אלה אימונים שדורשים שטח אימונים קטן מאוד. אם אתה לא יושב או שוכב, אתה עומד או עושה סקוואטים. הרעיון הוא להתמקד בקבוצת שרירים אחת בכל פעם ולהעמיס עליה מאמץ עד שהשרירים כמעט ייקרעו, כלומר, לחזור שוב ושוב על אותה תנועה עד לנקודת שבירה. כמו שקורה תמיד כאשר פוגעים ברקמות, השרירים המאומצים יתנפחו. זאת תגובה גופנית שמתרחשת במצב חירום: הדם זורם כדי לשכך את הכאב באזור ולעודד ריפוי. באופן מוזר, אותה תחושת מצוקה גופנית התבררה כיעילה מבחינה שיווקית: היות שפיתוח גוף עוסק כל כולו בהופעה חיצונית ולא במיומנות, שרירים דואבים ונפוחים החלו להיות סימן לכוח. וכפי שפיתוח גוף הפך למודל הכושר החדש, בא לעולם באותה עת מכשיר חדש שהפך את אימון הכושר לסטרילי ויעיל כמו פס ייצור. ב-1970 צץ טיפוס משונה מפלורידה בתחרות פיתוח הגוף "מר אמריקה", עם מוצר למכירה. ארתור ג'ונס, מעשן בשרשרת שלא גמר תיכון, עסק בציד חיות גדולות, ובתור תחביב ניסה לפטם את התנין שלו, שאורכו הגיע ליותר מארבעה מטרים, כדי שייכנס לספר השיאים של גינס. הוא גם היה מכונאי חובב שבנה מכונת כושר שלה קרא "המפלצת הכחולה". ההמצאה של ג'ונס היתה מבוססת על זיז מסתובב בצורה אובלית שפיזר התנגדות שווה ככל שעוצמת ההתנגדות עלתה. מאחר שגלגל השיניים של המכונה דמה לקונכייה, קרא ג'ונס לדגם הסופי "נאוטילוס".

כעת סוף-סוף יכלו בעלי מכוני כושר להציע דבר אחד שציוד הרמת המשקולות הביתי לא יכול היה להציע: מכונה מיוחדת שאיתה מרגיש המתאמן כמו מקצוען. נאוטילוס היה מכשיר קומפקטי, שקט ובטוח, שאיפשר למכוני כושר לדחוס הרבה יותר לקוחות בהרבה פחות מקום. אפילו בתקופות עומס, עם פתיחת השנה האזרחית החדשה, לא היה חשש שחברי מועדון יחבטו זה בזה בכדורי כוח או יהפכו את חדר הכושר לזירת קרבות כשינועו במהירות עם טבעות כוח ואלות אימון הודיות. כבר לא היה צורך להחזיק במקום משקולות יד או ללמד טכניקות, לא נדרשו "ספוטרים" — שומרים — אפילו לדחיקות חזה על ספסל. לא נדרשה מומחיות, וגם לא נדרש צוות עובדים מנוסה: הייתם צריכים רק להיראות יפים, לקחת כסף ולנגב מדי פעם את הציוד. "התפיסה שמאחורי מועדון הכושר באמת השתנתה. הוא נהיה עסק גדול. ג'ונס התחיל עם זה," אמר ל"ניו יורק טיימס" אחד ממעצביו של ארתור ג'ונס. "ההמצאה של מר ג'ונס הובילה להיווצרות 'סביבת מכשירים' שרווחת היום במועדוני הכושר", נכתב במאמר ב"טיימס". "המכשירים תרמו להפיכת חדרי הכושר הטחובים והמלאים במשקולות ובגברים מגושמים למכוני כושר אופנתיים עבור אנשים שהספורט בשבילם הוא בילוי".

אבל ל"עלייתן של המכונות" היה מחיר. המטרה כעת היתה ליצור גופים שיהיו דומים זה לזה ככל האפשר, דבר שמושג אם מבצעים בעקשנות חזרות מדויקות של אותה תנועה, שוב ושוב ושוב. אפילו אוצר המילים השתנה כדי להתאים למנטליות של פס ייצור: הורינו התעמלו, אבל אנחנו "עושים כושר". וכמו בכל מפעל, ההתקדמות לא תלויה בשליטה במיומנות חדשה, היא נמדדת במִספרים — במקרה הזה, קילוגרמים וסנטימטרים. האידיאל היווני של מבנה גוף גמיש, מאוזן ושימושי יצא מהאופנה. גופים מסיביים וזהים הפכו לדבר החם ביותר. ולמה? כי יחד עם "עלייתן של המכונות" הגיע עידן השקיעה של גברי-העַל.

"בעקבות הופעת הסטרואידים האנאבוליים בשלושים-ארבעים השנים האחרונות, גברים יכולים כעת להיות הרבה יותר שריריים מכפי שהדבר אפשרי בטבע", מציין ד"ר הריסון פופ, מרצה לפסיכיאטריה בהרווארד, שטבע את המונח "בּיגוֹרֶקסיָה נֵרְבוֹזָה" כדי לתאר את הרעיון המוטעה והמסוכן לפיו "גדול יותר = סקסי יותר". פופ יודע הרבה על כושר. בגיל שישים ושש, הוא עדיין מסוגל לפשוט את הז'קט שלו ולעשות כחמש עליות מתח ביד אחת על המוט שמותקן בכניסה למשרדו. הוא יכול להעיף מבט חטוף בשער של ירחון או בקדימון לסרט, ולגלות מיד מי "משתמש". למרבה הצער, יש הרבה כוכבי קולנוע מפורסמים שנוטלים סטרואידים; הרבה יותר מכפי שנדמה לכם. אבל מנגד, האם מישהו באמת הופתע כשסילבסטר סטאלון נתפס באוסטרליה עם כמעט חמישים בקבוקונים של הורמון גדילה במטען שלו?

אפילו צעצועי ילדים וחוברות קומיקס נדבקו במחלה. תוך זמן קצר זכו גיבורי פעולה בשרירים מוגזמים ומלאכותיים כשל סטאלון. קחו לדוגמה את סרטי הטרילוגיה המקורית של "מלחמת הכוכבים": האם ראיתם קוביות בבטן או זרועות שריריות עם ורידים בולטים בקרב המורדים? לוק סקייווקר והאן סולו בקושי מורידים את החולצה בסרטים, וכשהם עושים זאת, הם באופן מפתיע... ממוצעים. בסך הכול שני בחורים רזים שמסתדרים הודות לזריזותם, לא בזכות סטרואידים. אבל בשלושים השנים האחרונות, כפילי הפלסטיק שלהם גדלו בטירוף. אותו דבר קרה עם הדמויות של גִ'י-אַיי ג'וֹ ובאטמן: שרירי הזרוע של הצעצועים בדמותם גדלו פי שלושה. "הסבים שלנו נחשפו לעתים נדירות — אם בכלל — לדימויים של גברי-על", מציין פופ. "הם לא דחקו משקל על ספסל ולא חיזקו את שרירי הבטן שלוש פעמים בשבוע". אך הנכדים של אותם סבים נתונים כעת למתקפה אינסופית של דימויי גוף. "גבר צעיר מוצף כיום באינספור דימויים של גברי-על", טוען פופ. "כל דימוי מקשר הופעה חיצונית עם הצלחה — חברתית, פיננסית ומינית. אבל דימויי הגוף האלה הפכו בהדרגה רזים ושריריים יותר, ולכן הלכו והתרחקו יותר ויותר מהתוצאות שאליהן מסוגל כל גבר ממוצע להגיע". הפרס על כל התרגילים בחדר הכושר אמור להיות גוף הוליוודי, אבל ברגע שאתם מגלים שהדרך מ"רמבו 1" ל"רמבו 2" רצופה בסטרואידים להזרקה, ניצבת בפניכם אותה בחירה שעמדה בפני רוכבי אופניים מקצועיים כשהם עלו על סודו של לאנס ארמסטרונג: "להתלכלך" או לפרוש.

בודי בילדר (צילום: Shutterstock)
תוך זמן קצר זכו גיבורי פעולה בשרירים מוגזמים ומלאכותיים כשל סטאלון | צילום: Shutterstock

"יש גבול די ברור לרמת השרירים שגבר מסוגל להשיג בלי סמים", מסביר פופ. "רוב הנערים והגברים שעוברים את הגבול הזה, וטוענים שהם עשו את זה בלי סמים, משקרים". לפני עידן עלייתן של המכונות ושקיעת גברי-העל, הלכתם לחדר הכושר כדי להיות ספורטאים. טדי רוזוולט התמקד בביצועים, לא בהופעה חיצונית, וכך הפך לספורטאי לכל החיים. כמרבית האנשים שבנו את עצמם בזכות הישגיהם, חשש רוזוולט מהידרדרות, אז גם לאחר שנבחר לנשיאות, הוא דבק בדברים שלמד בווד'ז: הוא התאגרף עם חיילים, שחה בעירום בלילה בנהר הפוטומק, וניהל עם ידידו, גנרל בצבא ארצות הברית, קרבות קשים עם אלות עץ.
והיו ערבים שבהם היה רוזוולט חומק מהבית הלבן, בוחר נקודה שממוקמת במרחק כמה קילומטרים ממנו, ויוצא אליה. האתגר היה להגיע לנקודה למרות המכשולים שהיו בדרך. "בכמה הזדמנויות שחינו ברוֹק קריק פארק בתחילת האביב, כשהקרח עוד צף עליו. אם שחינו בפוטומק, בדרך כלל עשינו את זה בעירום," נזכר רוזוולט. "אהבנו לצאת לטיולים הרגליים האלה ברוק קריק מפני שבדרך טיפסנו על כל כך הרבה סלעים... ברור שבנסיבות כאלה היינו צריכים לחזור לוושינגטון בחסות החשכה, כדי שהמראה שלנו לא יזעזע אף אחד."
כעבור כמה עשורים היוו שיטוטיו הליליים של רוזוולט השראה לאחד השיגעונות המוזרים ביותר של ממשל קנדי. לאחר שנבחר לנשיא, הזדעזע ג'ון פ' קנדי לגלות שמחצית מהצעירים המועמדים לגיוס נדחו בגלל כושר לקוי. האמריקאים הלכו ונחלשו בצורה מסוכנת, ולכן, בעיני קנדי, היו טיפשים. "אינטליגנציה ומיומנות מתפקדות באופן הטוב ביותר רק כשהגוף בריא וחזק," הכריז קנדי. "במובן זה, הכושר הגופני הוא הבסיס לכל הפעילויות שלנו כחברה." קנדי התעניין בכושר אמיתי, לא בהרמת משקולות או בפיתוח קוביות בבטן, ולכן התמקד בשני הגורמים החשובים ביותר: סבולת וגמישות.

כך החל הרומן המוזר והקצר של אמריקה עם צעדות למרחקים ארוכים. קנדי מצא צו ישן של טדי רוזוולט שדרש מנַחָתֵי ארצות הברית לצעוד שמונים קילומטר או לרכוב מאה ושישים קילומטר בפחות משבעים ושתיים שעות. (ברור שטדי הראה שזה אפשרי כשהוביל רכיבה בעצמו, במהלך סופת גשמים חורפית.) כמה מחייליו של טדי סיימו צעדה ביום אחד, ולכן קנדי יצר אתגר משלו: האם יוכלו הנחתים לעבור שמונים קילומטר בשטח פתוח בעשרים וארבע שעות? אבל לפני שהצבא הספיק להיענות לאתגר, אזרחים — בהם אחיו הצעיר של קנדי — נענו לו. בבוקרו של יום ראשון קפוא אחד בפברואר, בשעה חמש, יצא בובי קנדי עם ארבעה עוזרים ממשרד המשפטים לצעדה לאורך ּשביל צֶ'סאפּיק-אנד-אוהיו, מוושינגטון להארפֶּרס פֶרי פארק. כל ארבעת העוזרים נשרו במהלך הדרך, אבל בחצות סיים בובי מסלול של שמונים קילומטר בפחות משמונה-עשרה שעות.

התחרות החלה. סטודנטים, חניכי תנועת הצופים, תיכוניסטים, דוורים ושוטרים, "מזכירות נאות" ו"נערות יפהפיות" (כפי שניסח זאת "יו-אס ניוז אנד וורלד ריפורט") — כולם נענו ל"אתגר קֶנדי". אנשי סגל מהקונגרס צעדו בחבורות, ופאב במסצ'וסטס הציע בירה בחינם בקו הסיום למי שייצג אותו באירוע. "צעדת שמונים הקילומטר גובלת בטירוף," הזהירה האגודה הלאומית האמריקאית לשיפור הבריאות, והתאחדות הרופאים האמריקאית חזרה על אותה נבואה קודרת: "אנחנו מוטרדים מכך שאנשים מתאמצים יתר על המידה." צלמי חדשות התפרסו לאורך מסלולי הצעדות כדי לתעד תמונות קשות — ובמקום זאת נתקלו בהבעה זהה על פני המשתתפים מכל רחבי המדינה: חיוכים גאים. אנשים שמעולם לא הלכו יותר משעה ברציפות התרגשו לגלות שכל מה שעליהם לעשות זה לצאת החוצה ולהתחיל ללכת. וגם שיאים נשברו: את השיא של בובי קנדי שברה תיכוניסטית בקליפורניה, את השיא שלה שבר דוור בן חמישים ושמונה מניו ג'רזי. ועל כולם התעלה נַחָת אמריקאי שהגיע ליעד בפחות מעשר שעות.
רצח קנדי קטע את היוזמה ופיזר את צבאות המשתתפים — מלבד בעיירה קטנה במרילנד, בּוּנסבּוֹרוֹ שמה, שם ממשיכים לערוך את הצעדה התחרותית מדי שנה מאז 1963. רק ארבעה אנשים סיימו את הצעדה התחרותית הראשונה שהתקיימה בארצות הברית. את הבאה אחריה סיימו שבעה, ושמונה-עשר — בשנה שלאחר מכן. אך כשהצעדות התחרותיות נעלמו, בונסבורו נשארה על המפה. זאת תחרות קשה. שמונים הקילומטרים של קנדי כוללים טיפוס על שביל האפלצ'ים התלול והסלעי, ואז ירידה בזיגזגים לשביל צ'סאפיק-אנד-אוהיו, בעקבות בובי קנדי. כחצי מאה לאחר שהוגשם לראשונה, בונסבורו עדיין דבקה בחזון של קנדי. כיום, מדי שבת לפני חג ההודיה, משתתפים בתחרות כאלף מתמודדים, שמוכיחים כי החזון של קנדי היה מוצדק: אם אנחנו מספיק בטוחים בעצמנו כדי להתחיל, נגלה מה אנחנו צריכים כדי לסיים.

הג'יי-אף-קיי 50 היא כבר לא התחרות הארוכה ביותר בארצות הברית, ואף פעם לא היתה התחרות הכי סקסית. מרתונים של ערים גדולות כוללים היום משתתפים ידוענים ומופעים של להקות רוק, ובאירוע "ארקטיק אֶנֶמה" הבוצי צוללים המשתתפים למים קפואים, נאבקים בבוץ ומתמודדים עם סכנות התחשמלות; ואילו בתחרות ג'יי-אף-קיי 50 יש... דממה. לאורך פרקי זמן ארוכים ובודדים בתחרות, אתם נותרים לבד, אתם והספקות שלכם. אין תרועות, אין אפשרות לראות שם את ויל פארל ואת פמלה אנדרסון, אין הקפת ניצחון בסנטרל פארק. אבל כמו מסעדת דיינר משפחתית ישנה שגורדי שחקים נוצצים מגמדים אותה, ג'יי-אף-קיי 50 שורדת מסיבה אחת: זאת תחרות שמכבדת את פועלם של חיילים ונחתים, ושבה נערה בת שלוש-עשרה, שלא התקבלה למרתון ניו יורק מפאת גילה הצעיר, יכולה לרוץ בִּמקום זה מרחק כמעט כפול בהרים. בתחרות הזאת הצליח זאק מילר, בחור לא מוכר שהתאמן בריצה על הליכון בספינת הטיולים שעליה הוא עבד, להדהים אפילו את עצמו ב-2012, ולהשיג את אחד הישגים הנפלאים ביותר בתולדות התחרות. טדי רוזוולט וז'ורז' אבּר יכלו להיות יוזמי תחרות הג'יי-אף-קיי 50. זוהי הוכחה ניצחת ונדירה בימינו לצדקת התנועה הטבעית ולחשיבותן של מיומנות ומטרה.
אלא אם כן, כמובן, אתם בברזיל, עם ארוואן לה קור. כאן ניערו את האבק מעל פניו של נתיב נוסף למצוינות. הנתיב הזה אבד לפני שנים כה רבות, עד שכיום הוא נשמע אקזוטי ומסעיר באופן מוזר. ואחד האנשים היחידים שעדיין יודעים איך עושים את זה — איך להיות בכושר כדי להיות שימושי — בדיוק קפץ מהחלון של החדר שלי, והוא מחכה למטה בקוצר רוח כדי להוביל אותי אל הג'ונגל.

כריסטופר מקדוגל (צילום: Michael Lionstar)
המחבר, כריסטופר מקדוגל | צילום: Michael Lionstar

**

בנוסף לסיפורים המרתקים בהם הוא חושף את סודות הגוף והנפש של הגיבורים הגדולים בהיסטוריה, מקדוגל סוקר טרנדים בתחומי הכושר והבריאות, בהם קרוספיט, פארקור, אמנויות לחימה משולבות, פליאו ועוד. הוא מותח ביקורת חריפה על תרבות מכוני הכושר ועל ההתמכרות לפחמימות וסוכרים – ובעיקר מראה שגם אנשים רגילים יכולים להיות יוצאי דופן. "גיבורים מלידה", הוצאת אחוזת בית, 2016