ליטל אפריים מראשון לציון הייתה רק בת 11 כשאובחנה עם סרטן העצמות, ונזקקה להחלפת ירכה באמצעות שתל מלאכותי. מהרגע שחלתה, כך היא מספרת ל-mako בריאות, כל הילדים והחברים בבית הספר ניתקו איתה קשר, וגם המורים שכחו ממנה לחלוטין והותירו אותה ללא חברה או תמיכה לימודית.
היא מספרת שהסרטן התגלה בעקבות כאבים ברגלה. "בהתחלה חשבו שזה זיהום אבל זה לא עבר. אחד הרופאים שהיינו אצלו ביקש לבצע צילום ואז הוא הבין וזימן אותנו כבר למוחרת בדחיפות. הוא הודיע לי שיש לי סרטן מסוג אוסטו סרקומה. אחרי 3 שבועות התאשפזתי בבית החולים לצורך בדיקות נוספות וטיפול".
כבר לאחר מספר ימים כבר החלו להופיע תופעות הלוואי הקשות ואם לא די בכך – היא החלה לחוות תחושת ניכור נוראית מצד חבריה ללימודים. "נשר לי כל השיער. הייתי ילדה וזה היה קשה מאוד עבורי, ממש התביישתי. קצת אחרי הטיפול הראשון, סיפרו לתלמידים בבית ספר שאני חולה. ביום הראשון קיבלתי מבול של הודעות ואז כולם נעלמו. התלמידים, המורים - פשוט לא שמעתי מאף אחד במשך שנה שלמה. למזלי, היו לי חברים מבית החולים וגם את המשפחה שלי שהשלימו לי את החסר".
"ניתקו קשר כי פחדו"
אפריים סיימה שנה של טיפולים וחזרה לבית הספר – בשלב זה היא כבר הייתה בכיתה ז'. "בשל הניתוח שעברתי, נאלצתי להיעזר בקביים. הרגשתי שכולם מסתכלים עליי במבטים מרחמים וחוששים לגבי המחלה. אני חושבת שהם ניתקו איתי קשר כי הם פחדו. אני יכולה להבין את זה – מדובר בילדים, אבל זה בדיוק המקום שבו הורים והמורים היו אמורים להיכנס, וזה לא קרה לצערי". פריים מספרת שבאותה התקופה גם התקשתה להשלים את החומר הלימודי. "נוצר פער וזה הפריע בבגרויות. למזלי זכיתי לעזרה של אנשים שבלעדיהם לא הייתי מצליחה, בעיקר מורים פרטיים. מובן שהיו לכך השלכות כלכליות על הוריי".
"המשך הקשר עם הילדים החולים קריטי"
מוריה צ'רקה, מחנכת במרכז החינוכי במחלקה ההמטו-אונקולוגית במרכז שניידר לרפואת ילדים, אומרת שתלמידים, ולעיתים רבות גם מורים, לא מבינים כמה חיוני המשך הקשר להחלמה של הילדים. "לא אשכח מקרה של ילדה בכיתה י"ב שחלתה והגיעה אלינו בדיוק כשחבריה לכיתה עבדו על ספר המחזור. לאחר זמן מה, הגיע לידיה הספר, אלא שאז הסתבר לה שהיא לא מופיעה בו בכלל. המקרה הזה גרם לי לחשוב כמה זה חשוב לשמר את הקשר הזה של הילדים החולים עם בית הספר – זה פשוט קריטי".
במרכז החינוכי בשניידר, הילדים לומדים בכיתות הממוקמות בתוך בית החולים. הם ניגשים לבגרויות ומקשיבים לתכנים הלימודיים. "אנחנו משתדלים ליצור קשר רציף ככל שניתן בין הילד החולה לתלמידים והמורים מבית הספר", מספרת מוריה. "כשילד בכיתה א' ומעלה מתאשפז אצלינו, אני הולכת, יחד עם עובדת סוציאלית ואחות, לכיתה שלו בבית הספר, שם אנחנו מסבירות לילדים ולמורים על מצבו, על המחלה שלו ובעיקר על כך שהמשך הקשר הוא קריטי עבורו. מדי פעם אנחנו נתקלים בשאלות של ילדים: זה מידבק?, למה הוא חולה? - לא כולם מבינים את הסיטואציה עד שהם זוכים לשמוע הסבר".
לדבריה, מאמצי הצוות החינוכי נושאים פרי. "לא מזמן הגענו לכיתה כדי להסביר על מצבו של ילד שאושפז אצלנו. כל הכיתה הגיעה לבית החולים והפתיעה אותו וזה ממש שימח אותו. לפעמים אני רואה ילדים שוכבים בבית החולים על המיטות. ניגשתי לאחד מהם ושאלתי אותו למה הוא מחייך, אז סיפר שבדיוק קיבל הודעה מחבר ללימודים. פשוט רואים כמה ההמשכיות של הקשר משפיעה על הילדים ועל המוטיבציה שלהם להחלמה".
"סרטן זו מחלה מדוברת בעיקר בהקשר של מוות, אבל יש נושאים שלא מדברים עליהם מספיק: ההתרחקות, תחושת החרם של החולה, הבדידות, אנשים שאין להם אף אחד. כיום אני עושה שירות לאומי בכבאות והצלה, ומספרת את הסיפור שלי, ובעיקר מסבירה כמה התמיכה החברתית חשובה. צריך לשאול, לברר, להיות יותר מודעים. כשבאו אלי קרובי משפחה בזמנו ושאלו אותי על מצבי, זה עשה לי טוב. הרגשתי שאכפת להם", אומרת אפריים לסיום, בתקווה שאף ילד או ילדה לא יאלצו להתמודד עם מה שהיא עברה.