מהיום הראשון שלנו מחנכים אותנו לעצמאות וכולנו יודעים שכדאי להיות אנשים עצמאיים שאינם תלויים בדבר ולא באף אחד. המילה הזאת חקוקה בנו, במיוחד אצלנו הישראלים שיום העצמאות של המדינה הוא לא רק יום חג, אלא ממש אלמנט שמגדיר אותנו.
אבל מה עם העצמאות האישית שלנו?
היום הזה מעניק לנו הזדמנות מצוינת לבחון את משמעות המושג המאוד שגור הזה. כשאני שואלת אנשים מהי עצמאות בשבילם, עולות תשובות כמו: להיות אדונים לעצמנו, לדעת מתי לבצע דברים ביחד ומתי לבד, ללכת עם האמת שלי, לקבל החלטות חשובות שנוגעות לנו בעצמנו, לא להיות תלויים בחסדי אחרים, להרגיש חופשי לבחור ולהתנהל כראות עיניי.
כלומר תפיסת העצמאות, כמו כל דבר אחר, היא עניין סובייקטיבי.
אבל לקראת יום העצמאות הבא עלינו לטובה, אעסוק דווקא במילה שהיא האנטיתזה לעצמאות – תלות. מה היא תלות וכיצד היא נוצרת? ונעלה כמה רעיונות שיסייעו לנו להחליש את התלות ולהגביר את תחושת העצמאות אצלנו וגם אצל ילדינו.
תלות היא מילה שיצא לה מוניטין ירוד, בלשון המעטה. היא מחליפה לא אחת מילה אחרת – התמכרות, שגם היא לא חביבה עלינו. זהו מושג רחב שניתן לחבר אותו כמעט לכל דבר – תלות בדעתם של אחרים, באנשים, בחומרים, באוכל, במין.
כאן אתמקד בתלות בסובבים אותנו, בעיקר הקרובים לנו. נושא זה, של תלות מול עצמאות עולה כמעט בכל מערכת יחסים שבה אנו נמצאים. אחת השאלות שאנשים מעלים בקליניקה היא – האם אני תלוי מדי בבן זוגי, בהוריי, בדעתם של אחרים? וכיצד אוכל לבטוח יותר ביכולותיי ולפעול באופן עצמאי יותר?
תלות היא לא מילה גסה
חשוב להבין שתלות היא לא מילה גסה, ובמינון ראוי (ורובנו חשים מתי המינון נכון) היא חלק מחיינו. היא חלק מהיותנו יצורים חברתיים.
לפי ד"ר אלפרד אדלר, מבחינה אבולוציונית, היכולות החברתיות שלנו והמארג החברתי ושיתוף הפעולה שאנו יודעים לייצר (שיש בו תלות הדדית) הם שאפשרו לנו לשגשג על אף היותנו יצורים חלשים פיזית באופן יחסי.
הצורך האבולוציוני הזה יצר את החשיבות העצומה שבני אדם רואים בהשתייכות לקבוצה. לא לחינם אמרו חז"ל – או חברותא או מיתותא. אנחנו צריכים למצוא את המקום שלנו בחברה, להרגיש שייכים, מועילים, תורמים. אם לא נרגיש כך, נחוש סבל.
מתי התלות החיובית הופכת לקיצונית?
איך קורה שאנחנו מרגישים שאנחנו תלויים באחרים עד כדי כך שאין מקום לנו, לקול שלנו, לרצונותינו, לדעותינו?
דוגמא מתוך מקרה אמיתי:
עדי, 45: "נמאס לי, אני מרגיש שאני תלוי יותר מדי באחרים. בבוס בעבודה, באשתי שמחליטה על הכל. אפילו בסופר אני לא זה שמחליט מה קונים, ואם יש נסיעה משפחתית אז היא מחליטה על המיקום, המלון והכל. אני מרגיש שאני תלוי לגמרי בהחלטות של אחרים. פעם זה נראה לי בסדר ואפילו נוח. היום זה מטריף אותי".
איך אנחנו נעשים תלותיים?
כמו תמיד, הנקודות שבולמות אותנו נוצרו כבר בילדות המוקדמת.
על פי אדלר, החל מיומו הראשון עלי אדמות ועד גיל חמש בערך (ואל דאגה - יש מה לעשות כדי להגמיש את תפיסותינו גם בגיל מאוחר/מבוגר יותר) אנחנו בונים לעצמנו תמונה על העולם שסובב אותנו. אנחנו אורגים לנו סיפור שבו אנחנו מספרים לעצמנו מי העולם - האם הוא טוב, רע, מפתיע, לא צפוי - ומיהם האנשים האחרים (האם אפשר לסמוך עליהם או לא, למשל) והכי חשוב – איך אני צריך להתנהג כדי שיהיה לי מקום בעולם.
חלקנו הגענו בטעות למסקנה בילדות שכדי להיות שייכים אנחנו צריכים להניח לאחרים להחליט, לשלוט, לומר את המילה האחרונה או שהגענו למסקנה שהערך שלנו טמון בכך שנישאר ילדים חמודים ולא מאיימים ולא ניקח על עצמנו אחריות של "גדולים".ואולי הגענו בטעות למסקנה שכל מה אנחנו עושים צריך להיות מושלם ולכן נימנע מלהחליט או לפעול בעצמנו כדי לא לטעות.
מכל מקום, המסקנות המוטעות האלו שהגענו אליהן בגיל כה צעיר, בהחלט עלולות לתקוע אותנו היום ולהשאיר אותנו במקום תלותי.
אדלר מציין גם את המושגים "פינוק", ו"הזנחה". לרובנו ברור מדוע הזנחה עלולה להוביל לתחושה של ערך נמוך ואי מסוגלות, אבל קשה לנו להבין איך פינוק, שיכול להיתפס כדבר טוב ונעים, יכול ליצור דבר דומה מאוד.
לדוגמא - לילך (בת 47): "אני מהאימהות שעושות הכל בשביל הילדים. אני נהנית לפנק אותם... אני אחראית להעיר אותם, לדבר עם המורה כשמשהו לא בסדר, לדאוג שיכינו שיעורים. אני יודעת שפינוק לא נחשב לדבר טוב, אבל ככה אני מרגישה שאני נותנת להם. ככה אני מרגישה שאני אמא טובה. למה שהם יורידו מהשולחן אם אני יכולה לעשות את זה? אני מרחמת עליהם אם הם עושים פעם כלים".
הכוונות נפלאות, אך הילד מקבל שני מסרים עיקריים:
- אני לא סומכת עליך שתעשה את זה - אתה לא יכול לעשות דברים טוב כמוני. יש גדולים ויש קטנים ואתה קטן.
- יש לך מקום מיוחד בעולם הזה, ותמיד יהיו אנשים שיעשו עבורך דברים.
ילד כזה גדל עם תחושת מסוגלות נמוכה ועם האמונה שהוא לא זה שאמור לעשות ולפעול בחייו. הוא משיג את תחושת הערך שלו מזה שאחרים עושים למענו, מזה שהוא מיוחד.
הבעיה היא שבמציאות זה כמובן לא תמיד מתקיים. נדיר למצוא בחוץ אנשים שיפעלו כמו ההורים שלנו ויעשו עבורנו הכל. וכאן עולה תסכול ותחושת סבל שהתנאי להרגשת שייכות לא מתקיים.
עוד ב-mako בריאות:
>> גל שני בהודו: התסמינים שמקשים את אבחון המחלה
>> זאת העיר עם מספר החולים הגדול ביותר
>> 1 מכל 3 מחלימי קורונה יסבול מבעיה נוירולוגית
מה אפשר לעשות? יש לנו בחירה!
כדי להבין ולעבוד על הנושא באופן מעמיק מומלץ לעבור תהליך אצל מטפל מוסמך, אבל יש כמה דברים שנוכל לעשות גם בעצמנו כדי לנוע קדימה.
ראשית כדאי להבין שיש רווח לתלות ולא רק מחיר, כך שהוויתור על התלות לא תמיד קל. חשוב להביט קדימה ולשאול את עצמנו – איך זה ייראה כשאהיה עצמאית יותר בתחום הספציפי שבחרתי? האם אני רואה את הרווחים בוויתור על התלות? האם אני מודע למחירים של ויתור על התלות? כתבו רשימה של רווחים מול מחירים. ואז התבוננו ברשימות וראו אם המחיר של התלות גבוה מהרווח. כי רק כשהמחיר על ההתנהלות שלנו גבוה אנחנו נוטים לבחור לחולל שינוי כלשהו.
אז אם הגעתם למסקנה שיש לכם מטרה לנוע קדימה ולהפחית את התלות בסביבה, הנה כמה דברים שאתם יכולים לעשות כדי לסגל לעצמכם תחושה של מסוגלות:
- קחו לכם מחברת ורשמו לכם תחילה מהם הכוחות והמשאבים שיש לכם שיסייעו לכם להתקדם במשימה. לכולנו יש כוחות שחשוב שנהיה מודעים אליהם, כמו יצירתיות, נחישות, אומץ, רצון לתרום, היכולת לראות את האחר ויכולות חברתיות נוספות המאפשרות לנו לפעול, להשקיע ולהתמיד כדי להגיע למטרה. משאבים כמו חברה/ה טוב/ה או בן משפחה שניתן לשתף בתהליך זה בסדר גמור ואף מועיל, כל עוד הבחירות שאתם עושים הן שלכם.
- הקדישו כרבע שעה מדי ערב להתבוננות ביום שהיה. ציינו לכם הישגים שלכם במהלך היום והתבוננו ללא ביקורת וללא שיפוטיות. אין דבר "קטן מדי" או "לא חשוב", כל דבר ששיפרתם, השגתם ועשיתם לבד או כמעט לבד ואתם חשים טוב לגביו ציינו אותו ורשמו. זה יכול להיות ביקור במוסך לבד, ארגון של משהו, פגישה שהיתה, עידוד של אדם אחר, התמודדות והתגברות על סיטואציה מלחיצה ועוד. בסוף השבוע תוכלו להביט ברשימה ולקרוא אותה בקול רם ולהניח להרגשה הטובה של "אני יכול" לחלחל פנימה.
- כתבו את התחומים שבהם אתם רוצים יותר עצמאות ובחרו לעבוד על אחד מהם שהוא המשמעותי ביותר – לדוגמא: אני רוצה להיות שותף פעיל יותר בהחלטות לגבי חינוך הילדים, בילויים או כל דבר אחר ועשו פעולה אחת בשבוע בתחום הזה. התאמנו בלקבל החלטות במקומות שלא נהגתם לעשות זאת עד היום. יש להניח שבהתחלה זה ייראה מלחיץ או מאולץ, אבל עם האימון זה ייעשה קל יותר. שימו לב איך זה מרגיש ואילו כוחות מאילו שציינתם קודם עוזרים לכם במשימה.
כתבו את התחומים שבהם אתם רוצים יותר עצמאות | אילוסטרציה: Shutterstock - הציבו סימני שאלה על החלטות שמחליטים עבורכם, לא חייבים מיד לומר כן. עבדו על האוטומט הזה והשהו את התגובה (מותר לומר "אני רוצה לחשוב על זה") ובדקו מה מתאים לכם, מהי הבחירה שלכם.
- עדכון חוזה. לא קל לחולל שינוי בסביבה שמכירה אותך. אנשים נוטים להדביק תוויות ולקטלג. אם אתם מתויגים במקום של "תלותי" אתם בעצם מעדכנים חוזה לא רק עם עצמכם, אלא גם עם הסובבים. לא תמיד קל לסובבים לקבל את העדכון. אם בת או בן הזוג, למשל, רגילים להחליט הכל ולקבוע עבור שניכם, יהיה עליהם לשנות משהו מההרגל הזה. ייתכן שהם ישמחו ויתכן שתחושו שהשליטה אובדת להם. שיחות על הנושא ועל הצרכים של שניכם יכולות להועיל מאוד.
- ולאלו מאיתנו שהם גם הורים - הטיפ הכי משמעותי שיאפשר לנו לגדל ילדים עצמאיים, הוא להניח להם לעשות. לטעות, ליפול, ללמוד. להניח להם לחוש מהי אחריות ולא לעשות עבורם משהו שהם יכולים לעשות בעצמם. פינוק פה ושם הוא דבר נעים, כל עוד הוא לא גוזל מהם את חדוות העצמאות והעשייה.
בתיה זיסו פרלשטיין (MA) היא פסיכותרפיסטית ומאמנת אישית, חברה בקהילת המטפלים SOMEBUDDY – אתר המבצע התאמה בין אנשים למטפלים ולאנשי מקצוע מתחומי הנפש והרגש.