בשנים האחרונות יותר ויותר נשים שואלות שאלות לגבי אמצעי מניעה הורמונליים ומה שבעבר נחשב לאחת ההמצאות הרפואיות הגדולות ברפואה המערבית מוטל כעת בספק. הגלולה למניעת הריון שינתה לכאורה את יחסי הכוחות בין נשים לגברים ו"שחררה" נשים מהיעדר השליטה על פריונן ומהריון לא מתוכנן, אך בפועל שימרה את יחסי הכוחות והפכה לעול נשי, פרקטיקה שקופה ומובנת מאליה כאשר היד על המרשם קלה על ההדק.
קריאת התיגר על האמת הזאת הגיעה לשיאה בסוף השבוע האחרון, אז עלה לצפייה בהקרנה גלובלית וחינמית הסרט "The business of birth control". הסרט, פרי יצירתן של הבמאית אבי אפשטיין והיזמת ריקי לייק (כן, כן, זו מתכנית האירוח), הוא חלק מפרויקט גדול יותר שמעמיד את הרפואה המערבית, בדגש על מקצוע המיילדות והגינקולוגיה, באור הזרקורים הביקורתי.
עקבו אחרינו בפייסבוק ותקבלו את כל הכתבות ישר לפיד >
הסרט מתחקה אחרי ההיסטוריה הבעייתית של פיתוח הגלולה למניעת הריון, ועל הבעייתיות העכשווית שלה, מכמה נקודות מבט. החל מהעבר הגזעני של התנועה לתכנון משפחה, באי צדק רבייתי בקרב קהילות מוחלשות, בדגש על נשים שחורות וילידות, בחיבור בין קפיטליזם של חברות התרופות ופשעים של המנגנונים הרגולטורים שהיו אמורים לפקח על תרופות ההורמונים למניעת הריון.
ההיסטוריה של פיתוח אמצעי מניעה לנשים היה חלק מתנועה רפואית פוליטית שנקראה "אאוגניקה", שמטרתה הייתה לשלוט ולנווט על ילודה איכותית אל מול ילודה כמותית, ולהפחית ילודה בקרב קהילות שנחשבו פרימיטביות, לא פרודוקטיביות ואף סוטות מן הסדר החברתי. מרגרט סנגר, מהאמהות והחלוצות של הזכות לתכנון משפחה, שנחשבה עד לא מזמן לאייקון פמיניסטי, שיתפה פעולה עם התנועה הזאת וכיום היא נחשבת לגזענית שפעלה לצמצום ילודה בקרב נשים שחורות שחיו בעוני בניו יורק בעשורים הראשונים של המאה הקודמת. סנגר הייתה גם מאלו שגייסו תורמות, רופאים ורוקחים כדי לפתח את הגלולה למניעת הריון ובזכותה, או שלא, היא קיימת בעולם כבר 60 שנים. כשהגלולה יצאה לשוק ב-1960, היא היוותה מהפכה של ממש.
הגלולה מנעה בעבר סכנת חיים
חשוב להבין את נקודת הזמן ההיסטורית של הפיתוח הטכנולוגי הזה - נשים שנכנסו להריון לא מתוכנן נידונו במקרה הרע להפלה לא חוקית ולא בטוחה, מה שסיכן את חייהן ואף הוביל למותן. במקרה הטוב הן הפכו למנודות חברתית ואף אולצו למסור את התינוק.ת לאימוץ. הגלולה פתרה בעיה חברתית: היא מנעה ביוש, סכנת חיים ואף אפשרה לנשים לשלוט בעתידן, להשתלב בשוק העבודה ולהיות בנות אנוש ולא רק כלי לפריון. היא נתנה לנשים שליטה על השלכות יחסי המין שלהן (אבל לא על יחסי המין עצמם).
אבל בשונה מ-1960, הסיכונים של הפלות ירדו בכל העולם בגלל חקיקה ליברלית, תרופות חדשניות, נגישות לשירותי בריאות והיכרות של נשים עם גופן. נשאלת השאלה, איך ייתכן שהתרופות ההורמונליות למניעת הריון (הגלולות ושכמותן), עדיין כל כך שכיחות, וכמעט האפשרויות הבלעדיות היחידות שיש לנשים וזוגות על מנת למנוע הריון?
הסרט חושף בעצם את מה שרבות מאיתנו, בתנועה הפמיניסטית לבריאות נשים וחוקרות מדע וטכנולוגיה, יודעות: המדע והרפואה מוטים מגדרית, מאמצים את נקודות המוצא שמתאימות להגמוניה החברתית, במקרה הזה, גברים וחברות תרופות. כמו שהסרט אומר, הן אולי מיטיבות עם החברה, אך לא עם נשים. הסרט מתאר גם את מגוון הסיבות הרפואיות למתן מרשם לגלולות, ביניהן שחלות פוליציסטיות, אנדומטריוזיס, תסמונת קדם וסתית, אקנה ושיעור יתר, ומדגיש, התרופה אינה מרפאת את התסמונות, היא מסתירה אותן. היא פלסטר כפי שהסרט אומר. כשנשים מפסיקות לקחת את התרופות הללו, התסמונות חוזרות. אל תתבלבלו. מדובר בתרופה. הסרט מתאר גם את המאבק להעלאת המודעות לתופעות הלוואי של התרופות ההורמונליות למניעת הריון (סצנה מופתית בסרט) שקשורות לאיכות חיים כמו דכאון ומצב רוח ירוד, ירידה בחשק המיני ויובש נרתיקי, מיגרנות, ואחרות שקשורות לסכנת חיים כמו שבץ, קרישי דם והתקף לב.
השאלה העיקרית שמעלה הסרט היא איך ייתכן שתרופה שמשפיעה כל כך לרעה על חייהן וגופן של נשים, שאף מובילה למוות במקרים נדירים, עדיין משווקת וניתנת בקלות כמעט לכל אישה המעוניינת בכך. התשובה היא כי זה נוח לכולם. לכולם חוץ מלנשים. לגברים, לחברות התרופות, לשירותי הבריאות, לכלכלות הקפיטליסטיות ולארגונים הגלובליים ההומניטריים.
גלולות "לא" מסדירות מחזור
שלא תבינו אותי לא נכון, אני תומכת בזכותן של נשים לבחור באמצעי המניעה המתאים להן, בין כל סוגי אמצעי המניעה הקיימים, ובשימוש בתרופות ההורמונליות למניעת הריון כתרופה, במצבים בהן יש צורך רפואי. אבל אני גם תומכת בפיתוח חשיבה ביקורתית, בקריאת תיגר על הרפואה המערבית שתמיד הייתה הגוף המפקח בגופן הפורה של נשים, ובעיקר אני תומכת בשאלה כיצד ייתכן שנשים בריאות לוקחות תרופה כל יום במשך שנים, שלפעמים גם עושה אותן חולות, ולכולם זה נראה הגיוני? התרופה למעשה חוסמת או משבשת את המערכת האנדוקרינית של נשים, ומייצרת גוף מלאכותי כל הזמן. ביוץ ומניעתו, אינה בעיה רפואית. גלולות אינן מסדירות מחזור. הן מנטרלות אותו. במשך כל החודש. ועל זה הסרט שם זרקור.
עוד נקודה חשובה, הסרט מוטה ואם מביטות בגורמים המממנים, מבינים גם לאיזה צד הוא מוטה. הוא מוטה לכיוון שיטת המודעות לפוריות ולמוצר בשם דייזי המסייע בשימוש בשיטה. הוא אמנם מנסה לחשוף את התעשייה סביב אמצעי מניעה לנשים, אך למעשה חוטא באותו החטא. שיטת המודעות לפוריות היא שיטה המלמדת נשים את המחזוריות החודשית שלהן כך שהן יכולות למנוע או לתכנן הריון על ידי למידה של כמה מדדים: חום גוף כל בוקר, בדיקת הפרשות יומית ובדיקת מיקום של צוואר הרחם. דייזי הוא מדחום המודד חום בוקר ומחובר לאפליקציה שמתעדת את החום וכך האישה יכולה להבין את חלון הפוריות שלה. הסרט לא מציג אפשרויות אחרות כמו הדיאפרגמה, הקונדום או הכובעון הצווארי. כולם אמצעי מניעה לא הורמונליים, לא פולשניים ולא מכאיבים.
בתור תומכת נלהבת של שיטת המודעות לפוריות, אני יודעת ומבינה שלא לכולן יש את הפריבילגיות ללמוד אותה, לתרגל אותה ולהשתמש בה באופן יעיל. לא לכל הנשים יש פרטנר מיני שמכבד את חלון הפוריות ואת אמירת "היום אי אפשר בלי קונדום" של האישה. לא לכל הנשים יש את הפריבילגיה להפסיק הריון לא מתוכנן במידת הצורך. לא לכל הנשים יש את הזמינות היומיומית להקשיב לגוף ולהתרכז בו. נשים שחיות בעוני, באלימות, או שעברו אונס, עלולות למצוא את עצמן בהריון לא מתוכנן, ומכל אלו הסרט מתעלם. כלומר, הסוגיה המעמדית שהיא היא הסוגיה של מניעת הריון. נשים מהמעמד הבינוני גבוה, לבנות ומהעולם המפותח, תמיד ימצאו פתרון למנוע הריון או להפסיקו.
הסרט גם לא מדגיש את היעדרם של גברים מהאחריות והשותפות במניעת הריון, בהטיה של הרפואה והיעדר הפיתוח של אמצעי מניעה לגברים ובכך שהרפואה וחברות התרופות מכילות בשמחה את תופעות הלוואי של התרופות ההורמונליות למניעת הריון כשזה נוגע לנשים אבל חס וחלילה כשזה נוגע לגברים. פגיעה בגברים לשם מניעת הריון היא קו אדום בחברות התרופות ואולי אף בחברה כולה, אבל בנשים, הכל מותר. בעוד נשים פוריות מספר מצומצם מאוד של ימים בחודש, ורק בהם הן יכולות להיכנס להריון, גברים יכולים להכניס להריון כל יום, כל היום, וכמה נשים במקביל. ההיגיון היה אמור להגיד שמי שאחראי לרוב ההריונות הלא מתוכננים בעולם (גברים) אמורים היו להיות אלו שעבורם מפותחים אמצעי מניעה.
שרון אורשלימי – דוקטורנטית לניהול מערכות בריאות באוניברסיטת בן גוריון, חוקרת מדיניות ופרקטיקת שימוש באמצעי מניעה בישראל ופעילה למען זכות האישה על גופה