לשלושת הרופאים שהתראיינו לכתבה יש רקע משותף – הם כולם בכירים, כולם בעלי משפחות - וכל אחד מהם בחר במקצוע שמציל חיים, ומעניק תקווה לחולים רבים מדי יום - דווקא בגלל השואה.
"הערכים שעליהם גדלנו הובילו אותנו לבחור במקצוע"
פרופ' גיא קליינמן, מומחה לרפואת עיניים, מנהל מחלקת עיניים בבית החולים וולפסון, שאב את ההשראה למקצוע מאביו. "אני חושב הרבה על כל מה שאבא שלי עבר בשואה, על המשפחה שלא שרדה, ובכל זאת נשארה בו כזו אופטימיות ותקווה - זה המוטו שלי לחיים", הוא אומר. פרופ' קליינמן אינו הרופא היחיד במשפחה. "אחי הוא מנהל היחידה האנדואורולוגית בבה"ח שיבא, ואישתו של האח השני שלי רופאה. אין לי ספק שהערכים שעליהם גדלנו הובילו אותנו לבחור במקצוע הזה שיש בו כל כך הרבה נתינה".
אביו של פרופ' קליינמן נפטר בערב סוכות האחרון בגיל 88. כשהחלה השואה, הוא נלקח למחנה עבודה, ורגע לפני, סיכם עם מכר פולני שישמור על ילדיו ויציל אותם אם חלילה יקרה משהו. ואכן, תוך זמן קצר המשפחה נלקחה לאושוויץ. "סבתא שלי זרקה את אבי בן ה-9 ואת אחותו בת ה-14 מהרכבת כדי להציל אותם. הם הצליחו להגיע לאותו פולני שהבטיח לשמור עליהם. למרבה הצער אחותו נרצחה ע"י הגרמנים כשנסעה לקרובי משפחה להביא מסמכים והגרמנים נכנסו לביתם ורצחו את כולם".
פרופ' קליינמן מספר שאביו נותר לבדו אצל הפולני שדאג לצרכיו הבסיסיים, עד שביום אחד חבורת ילדים גילתה אותו והחלה להתעלל ולאיים עליו שתסגיר אותו לגסטפו. "בסוף המלחמה הגיע בן דוד של אבי לקחת אותו והוא עבר עם דודים שלו לברלין, עד שלבסוף עלה לקיבוץ נען לבדו. "הוא למד בערבים, השלים בגרות, נסע ללמוד הנדסה בגרמניה וכשחזר השתלב בתעשייה האווירית כמהנדס. במהלך חייו התמודד עם אתגרים נוספים כמו איתור מלנומה ופרוצדורה של השתלת כבד, אבל הוא תמיד נשאר אופטימי ומלא תקווה".
לפני מספר שנים ד"ר קליינמן הוזמן להרצאה בגרמניה בנושא רפואת עיניים. כמה שנים לאחר מכן הוא קיבל הזמנה דומה להגיע לפולין אבל החשק לנסיעה לא היה בשיאו. "אבא אמר לי שזה קרוב מאוד לבית שבו הוא הסתתר, אז החלטתי לנסוע וצילמתי עבורו את הבית שלא השתנה הרבה מאז 1934. אבא התרגש עד דמעות מכך שבמקום שבו רצו להשמיד אותו ואת משפחתו, היום קוראים לבן שלו ללמד אותם על רפואת עיניים. הרפואה מבחינתי היא שליחות. רוב המשפחה של אבא שלי הושמדה, והיום אני מעוניין לעזור לאחרים. אבא הדחיק את סיפור השואה, אבל אני יודע כמה הוא היה גאה ששני הילדים שלו רופאים".
"לאבא ולאשתו היה סיכום שאם הגרמנים יגיעו אליהם, הם יתאבדו עם המורפיום שהיה ברשותם"
גם אצל פרופ' גליה רהב, לשעבר מנהלת היחידה למחלות זיהומיות במרכז הרפואי שיבא, נטועים שורשים משפחתיים מהשואה, שהם המנוע להפיכתה לרופאה. שני הוריה שרדו את השואה. אביה היה רופא ואימה - מיילדת. הם נפגשו בפולין בזמן המלחמה לאחר שאביה איבד את אשתו ובנו שהתאבדו כשהגרמנים הגיעו אל ביתם. "כשפרצה המלחמה, אבי ואשתו נדדו לצפון מזרח פולין, קרוב לרוסיה, הוא עבד שם כרופא. הנאצים הגיעו לכל בית והרגו את היהודים בכל מקום בו שהו. אבא שלי החזיק מורפיום כדי שאם חלילה יבואו הגרמנים להרוג את המשפחה, הם יתאבדו. באחד הימים הוא יצא לסידורים וכשחזר מצא את אשתו ואת הילד מחוסרי הכרה לאחר שמימשו את תוכנית ההתאבדות באמצעות המורפיום. מיד לאחר מכן אבא ניסה למצות את כמות המורפיום הקטנה שנותרה, משום שלא היה מעוניין לחיות לאחר מות בנו ואשתו. הגרמנים כבר הניחו אותו בערמת המתים כי היו בטוחים שהוא כבר לא בין החיים".
פרופ' רהב מציינת שמה שלמעשה הציל את אביה היה העובדה שעסק ברפואה. "הפרטיזנים הרוסים ידעו שאבא הוא רופא גדול והם פשוט הוציאו אותו מערמת המתים, החיו אותו ולקחו אותו ליער בו התגוררו". לדבריה, אבא שלה הפך לרופא ביער והציל המון אנשים. "בזמן הקורונה, התראיינתי יחסית הרבה, ואנשים זיהו אותי וסיפרו שהם מכירים את אבי ואת הסיפור שלו. אחת המטופלות שנפטרה לפני חודשיים סיפרה לי שאבא שלי הציל אותה בתקופת השואה, וסיפרה שהוא בנה ביער בית חולים".
פרופ' רהב מספרת שגם סבתה שימשה כמיילדת. היא ברחה עם אמה והתינוק שלה בן השנתיים לפולין. לדבריה, הם הסתתרו בבית של יהודים, והתינוק לא הפסיק לצרוח, ולכןנאלצה לחנוק אותו למוות כדי להינצל. לאחר הסיפור הטרגי הזה, שתיהן ברחו ליער הפרטיזנים. "סבתי לימדה את אימי לטפל בפצועים, לתפור פצעים, כל מה שצריך כדי להישאר בחיים. כל היער הכיר אותה כרופאה ושם גם הכירה את אבי". לדבריה, הבחירה לעסוק בתחום הרפואה היא טבעית עבורה. "מגיל אפס הבנתי שאם אני רוצה לחיות, אני צריכה להיות רופאה. יש לי אחות גדולה שהיא גם רופאה, וגם הילדים שלה רופאים והילדים שלי רופאים וכולנו שמים לנגד עינינו את הצלת החיים כמטרה חשובה ומרכזית בחיינו".
עד כמה ההורים שלך מלווים אותך בחיים ובמקצוע?
"הוריי מלווים אותי לאורך כל חיי ולאורך הקריירה שלי. אני חושבת לעצמי כמה חבל שהם לא רואים את הדברים שאני עושה ויודעת כמה הם היו נהנים מזה. כשהדלקתי משואה, אחרי תקופת הקורונה הראשונה, הרגשתי שהם רואים וגאים בי, כי אני ממשיכה את דרכם. הרגשתי שניצחנו את הגרמנים".
"סבי צעק למנגלה בגרמנית 'אני רופא', והוא בעט בו והעביר אותו לצד אלה שהמשיכו לחיות"
ד"ר יוסף צבי טשבינר, סגן מנהל בכיר במחלקת פנימית ב' באיכילוב הוא בן לניצולת שואה. אמו נפטרה לפני מספר שנים, והיא הייתה רופאת עיניים, סבו היה רופא פנימי ואביו היה רופא בעיר מגוריהם קרקוב שבפולין. בשנים האחרונות לחייה, שיחזרה אמו את הסיפור שעברה לבקשת בתו הבכורה מיכל שהתעניינה בקורות חייה. לדבריו, אביו הצליח לשרוד את השואה מאחר שעסק ברפואה. "ב-1943, רגע לפני שהמשפחה הובלה למחנה ההשמדה בירקנאו, בזמן הסלקציה עמד ד"ר יוזף מנגלה הרופא האכזרי וסימן לסבי ללכת בשביל לכיוון תאי הגזים. אלא שאז צעק לו סבי בגרמנית 'אני רופא', והוא בעט בו והעביר אותו לצד אלה שהמשיכו לחיות, כך ניצל. אשתו ובתו נשלחו לעבוד בביתן 27 במחנה בירקנאו".
ד"ר טשבינר מספר שסבו ד"ר שמואל מיטלמן, חי בפולין והיה רופא אקדמאי יהודי בעל מעמד ושם בקרקוב. "ב-1939 הנאצים כבשו את העיר והמשפחה גורשה לגטו בקרקוב ולאחר מכן למחוז דומברובה. ממשפחה מאוד אמידה חייהם הפכו לגיהינום. סבי מעולם לא גילה לד"ר מנגלה שיש לו תאומים, ובמשך שנים עבד כרופא בשרותו של מנגלה והציל רבים ממחלות ומגיפות". אחיו התאום של אמו, חלה בטיפוס והיה במצב קשה מאוד. הוא הובל לתאי הגזים ושם נרצח. "רופא ילדים, יהודי מקרקוב שהיה חבר של סבי, ראה אותו מובל לתאי הגזים ורשם על פתק קטן בעיפרון את התאריך - 'כ"ב כסליו, 19 בדצמבר, 1943'. בתום המלחמה התאחד סבי עם אשתו ובתו והראה להן את הפתק.
ד"ר טשבינר שימש כאחד ממקימי מחלקת הקורונה באיכילוב. "מגפת הקורונה הייתה שליחות מבחינתי. מובן שאני לא משווה את עצמי לסבי, אין לי זכות כזו. אבל לחשוב שהוא טיפל בחולים במגפת הטיפוס באמצעות אמצעים דלים, וכיום יש לנו זכות להילחם במגפות באמצעות רפואה מתקדמת ובתנאים טובים, זו סגירת מעגל מרגשת עבורי".